פרק ב' החווה החקלאית בבן-שמן

פרק ב': החווה החקלאית  בבן-שמן

  חוות בן-שמן והעומד בראשה יצחק וילקנסקי תרמו תרומה חשובה לפיתוח החקלאות בארץ-ישראל. למתיישבים שהגיעו לארץ ישראל, לא הייתה מסורת של עבודה, הם לא באו מקהילות כפריות ולא היה להם ידע בחקלאות.  וילקנסקי היה אדם  מיוחד במינו. מצד אחד היה איש ספר ואיש רוח בן למשפחת רבנים בעיירה באזור וילנה שלמד עד גיל 16 בישיבת טלז שבליטא. ומצד שני היה לו ידע תיאורטי בחקלאות עקב לימודיו בבית ספר גבוה לחקלאות בברלין, ובמכון לחקלאות בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית. כאשר הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1908 הוא היה מעט מבוגר מצעירי העלייה שנייה, ומשכיל יותר מרבים מהם הן בהשכלה יהודית והן בהשכלה מקצועית בחקלאות.

זיהוי הדמויות בתמונה נעשה כנראה ע"י משה פרידמן , בתאריך 6.02.1946 , התמונה המקורית מן האלבום של משה פרידמן ונמצאה גם במכון לבון.  במושב בן שמן הישן נשארו לויק פרידמן ואשתו אסתר, משה פרידמן. מרדכי וילקנסקי עבד בחוות הנסיונות והוא אחיו של יצחק וילקנסקי. יעקב אורי ווכמן עברו לנהלל. גלזר זליג  היה ממייסדי נחלת יהודה. יוסף קליבנר עבד מאוחר יותר כמנהל חוות הנסיונות בבן-שמן ונשא לאשה את שרה לבית פרימן. הוא שינה שמו מאוחר יותר ליוסף עמיעד(פרטים נוספים בספרה של עתידה "משפחת האדמה")

 

השנים הראשונות ותנופת הפיתוח:

אוקטובר 1909 -   האגרונום יצחק וילקנסקי מקבל את ניהול חוות הנוטעים של אגודת "תרומות עצי-זית" על נחלת הקרן הקיימת לישראל בבית-עריף. שאיפותיו לפתח "משק מעורב"  כפי שהיה נהוג באירופה, עדיין בגדר רעיון בלבד.

סתיו 1910 -חברי קבוצת "הפלחה" מגלים התעניינות ברעיונותיו המשקיים של יצחק וילקנסקי, קבוצת פועלים יוצאת אל מושבת הטמפלרים –"וילהלמה" כדי לצפות וללמוד  על מבנה המשק ושיטות עבודתם של המתיישבים הגרמנים. קונים  מחרשות ומכשירי  עיבוד מודרניים.   בשנה זו  מנסים  לטייב את הקרקע בזבל אורגאני ובזבל כימי, לבדוק  אפשרות של הקדמת זמן הזריעה ושיפור מחזור הזרעים.

רבים מעובדי החווה היו מייסדי מושבי העובדים  בארץ,  אתם מוזמנים לזהות את  בני המשפחה שלכם.
בקבוצה מצד שמאל למעלה ארבעה אנשים:   מימין למטה – ברל כצנלסון , לידו –אחיו איסר כצנלסון, מעליו – אחיו ישראל כצנלסון ולידו קצת מוסתרת – אשתו של ישראל - בתיה. זיהה ניומה כצנלסון בנו של איסר כצנלסון.

חורף 1911– חוות הנטיעות בבן-שמן לובשת צביון של חוות- ניסיונות חקלאית המתמחה בשיפור המיכון החקלאי, עיבוד שיטות-עבודה חדשות, והרכבת המינים בגידולי-שדה ובמטעי הפרי. הקרן הקיימת לישראל  מפשירה  כספים לכריית באר נוספת בנחלת בן-שמן.

קיץ 1911 – וילקנסקי מזמין לבן-שמן קבוצת פועלים ממושבות יהודה להקים גן-ירק בחווה.  הפועלים מתארגנים כ"קבוצה קבלנית"  וזוכים באותם תנאים מהם נהנית קבוצת "הפלחה". חברי "קבוצת הירקות"  מגיעים להישגים נאים ובסופה של עונת החקלאות 1912 נמצא כי הרוויחו כפליים מן השכר הנהוג ליום עבודה.  (קבוצה זו עזבה את בן-שמן והלכה להקים את מושב-הפועלים "נחלת-יהודה" בראשית 1913)  בשנה זו נקלטת בחווה  קבוצת צעירות בוגרות "חוות הלימוד בכנרת".  עבודתן עלתה יפה אלא שהן עזבו כעבור שנה לתל-עדשים כדי לסייע לאנשי "השומר" שעלו להתיישב שם. 
 

שנת  1912 -   תנופת-פיתוח גדולה. נקלטים הרבה  פועלים חדשים ומפתחים  ענפי משק נוספים. בסוף החורף  מעלים מים מן הבאר החדשה. הקרן הקיימת לישראל  מעניקה לחווה סכום של 40,000 פרנק  להקמת רפת מודרנית בבן-שמן.  נרכשות פרות בירותיות ודמשקאיות, ונעשים  ניסיונות הכלאה כדי להגיע לגזע שופע-חלב ועמיד בתנאי הארץ.  מתחילים לייצר גבינות באמצעות ידע  שנרכש במנזר לטרון.   באותה תקופה הרפת של בן-שמן הפכה להיות מקור ראשי לאספקת פָּרות מזנים משובחים לחוות הציוניות ולאיכרים בכל המושבות.

ענף הלול, בהנהלת מלך (אלימלך) לוין, התמחה בהכלאת זני תרנגולות ערביות בזנים אירופיים משובחים, הלול של חוות בן-שמן הפיץ  ביצי-דגירה והכשיר לולנים מומחים לכל חלקי-הארץ.   

פותחו ענפי גידול הירקות , הפרחים והמכוורת. ענף עצי-הפרי, בהנהלת צבי  חומסקי, שכלל את שיטות העבודה.

משנת 1913 הנהיג וילקנסקי שיטת הכשרה מסודרת לפועלים שנתקבלו לחווה: אחרי תקופת ניסיון של חודשיים חייב היה כל פועל לעבוד שנתיים נוספות. במשך פרק זמן זה היה עובד בכל הענפים, לסירוגין. העבודה המעשית הייתה מלווה בהרצאות עיוניות וגם ספריה מקצועית הועמדה לרשותם.

חשיבות מיוחדת נודעה להכשרתם המקצועית של פועלים רבים בבן-שמן, לאור התרחבות היישוב ובייחוד בעמק יזרעאל. בין ראשוני המתיישבים של גבע, בלפוריה, נהלל, כפר-יחזקאל, כפר-בילו, חולדה, באר-טוביה ועוד מצויים אנשים שקיבלו הכשרתם בבן-שמן.  גם מיישובים קיימים באו  לבן-שמן ללמוד: מדגניה, ממרחביה, מכנרת ומרוב יישובי יהודה. כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפכה בן-שמן למרכז ללימודי חקלאות מתקדמת בענפים מרובים, כגון רפת, לול ופלחה.

עובדי החווה בשנים הראשונות  באדיבות מכון לבןן.  מוזמנים לזהות את הנפשות הפועלות.

 

וילקנסקי ערך תצפיות שיטתיות במשקי הטמפלרים וקיים קשרים הדוקים, בייחוד עם המושבה וילהלמה (מושבה גרמנית -  כיום  מושב בני-עטרות) הסמוכה לבן-שמן. בשטח החווה עם אדמות חולדה, היו כ-3,000 דונם. לרשות וילקנסקי עמדו פועלים שכירים. 

כדי למנוע סכסוכים אפשריים וכדי לעניין את הפועלים בפיתוח החווה, נמסר ביצוע העבודה לקבוצות קבלניות של פועלים, והחוזה שנחתם בינן לבין הנהלת החווה היה דומה לחוזה שהונהג בכנרת ובדגניה דאז. הפועלים קיבלו שכר חודשי (45 פרנק)  והיו זכאים ל-50%  הרווחים של החווה, לאחר ניכוי המפרעות, הון חוזר, זרעים, עבודת בהמות וכו', שניתנו לקבוצה במשך העונה.

המנהל השאיר לעצמו את תפקיד תכנון הפעולות והמעקב אחר ביצוען הנכון.  קבוצות קבלניות אלה, שהיו מורכבות משלושה עד שמונה עובדים, קיבלו את הטיפול בענפים העיקריים כגון: פלחה, ירקות, רפת, מטעים, ייעור וכו'.

על מנת לשפר את מצבם הכלכלי החלו חברי הקבוצות מפתחים ענפי-עזר כגון, גידול ירקות, לול, דבורים, צאן (עם רועה משותף) ועוד. המעבר מכאן למשק משפחתי מטיפוס מעורב היה רק צעד אחד קטן.

      בארכיון הציוני נמצא חוזה שנחתם בין החווה לכמה קבוצות שיצרו יחד "חבורת-דישה" לצורך קניה ושימוש במכונת הדיש. 

בגלל האותנטיות של המסמך הוא מובא כאן  ככתבו וכלשונו:

 

י"ד שבט תרע"ט                                                      15.1.1919

 "חבורת דישה."         

==============

חוזה.

א. אנו החתומים מטה, באי-כח של הקבוצות באר-טוביה, בן-שמן וחולדה,

    מתאחדים בשם הקבוצות הנ"ל בשביל הקניה והשמוש של מכונת-הדישה

    וחלקיה ל"חבורת-דישה" , ע"פ התנאים דלקמן:

    1. כל קבוצה וקבוצה משקיעה בתור הון יסודי לרכישת המכונה

        והוצאותיה  15 לי"מ (חמש-עשרה לירות מצריות) במזומנים.

    2. חבורת-הדישה משיגה הלואה מהאפ"ק סכום של 200 לי"מ (מאתים

        לירות מצריות) על שם קבוצת באר-טוביה.

    3. חבורת-הדישה משיגה הלואה מהקרן הקימת לישראל סכום של 160

        לי"מ (מאה וששים לירות מצריות) על שם  קבוצות חולדה וגבן-שמן.

ב. התאחדות הקבוצות הנ"ל אחראית בעד ההלואות שכל אחת מהן תשיג

    בשביל קנית המכונה והשמוש בה.

ג. הרשות בידי התאחדות הקבוצות הנ"ל לקבל עוד שותפים בשביל מכונה

   זו. שותפים יכולים להיות רק קבוצות קואופרטיביות או של הקרן הקימת

   לישראל.

ד. המכונה וחלקיה הם קניין של הקבוצות הנ"ל ושל יורשי הקבוצות.

    הערה: במקרה שאחת הקבוצות חדלה להתקיים, עוברת זכות הקבוצה

    בנוגע למכונת הדישה לקרן הקימת לישראל.

ה. יש רשות להתאחדות הקבוצות הנ"ל להשכיר את המכונה למושבות

    וחוות ע"פ תנאים ידועים.

ו.  שכר שמוש המכונה לשותפיה הוא 20 אחוזים ממחיר המכונה בתור

    אמורטיזציה.  השכר מתחלק ע"פ משקל התבואה שדשו.

ז.  המכונה תהיה מובטחת באחריות נגד סכנת-אש בסכום של 400 לי"מ

    (ארבע מאות לירות מצריות).

ח. אם מפני  טעמים מספיקים מוכרחה אחת הקבוצות לצאת מחבורה זו.

    היא מוכרחה לסבל את כל ההפסדים שהיא גורמת ליציאתה זו.

ט. אחרי נכוי הרבית של ההון המושקע מתחלק הרוח לפי מדת ה....

י.  באי-כח החבורה הם: ה"ח: אהרן יוסילביץ, י. קליבנר.

ועל זה באים על החתום:

בשם קבוצת הפועלים בבאר-טוביה:

בשם קבוצת הפועלים בבן-שמן:

בשם קבוצת הפועלים בחולדה:



מכונת הדייש שנרכשה בתקופת החווה המשיכה לשרת את חברי מושב בן-שמן. כדי לעבוד על המכונה נדרשו מספר אנשים. כאן נזקקו ל"עזרה הדדית". קבעו תורנות עבודה בין המשקים.  התמונה מן האלבום של רלה הורביץ.   

 

שנות השפל של החווה

לאחר התנופה הגדולה של פיתוח החווה, החלו שנות שפל של מחלות ומלחמת העולם הראשונה.  תקופה זו מתוארת בצורה ובשפה ייחודית בספר של פנחס נאמן, "בן-שמן" שיצא בהוצאת "קופת-ספר" בתמוז תרפ"ט (הדברים מובאים כלשונם) :

"באדר תרע"ג פרץ דבר במקנה והמית מחצית הפרות של המחלבה. כל פועלי החווה היו עסוקים בטפול והצלה, ועבודת השדה והנטיעות הוזנחה. כדי להשיג את העזוב הוכרחו להביא פועלים רבים מהמושבות ולהושיבם במחסני התבואות.  הצפיפות הרבה ופתיחת האדמה הרטובה הפיצה קדחת ממארת מסביב, וכל חדרי הפועלים מלאו חולים עד שההנהלה ראתה צורך להביא את הד"ר קריגר לחווה למשך חודש תמים.  כעבור ימי הבהלה הביאו טרנספורט שני של פרות והתגברו על החורבן , אך הייאוש והספק התגנבו ללבבות, ידי העובדים רפו, ותשומת הלב נמסרה לענפים החדשים שהתפתחו על חשבון הנטיעות. בתוך כך התקרבה שנת תרע"ד לקצה, ועם פרוץ המלחמה באה תקופת העמידה לבן-שמן."    (שם, עמ'28)

בתרע"ה עשה הארבה שמות בארץ והשמיד גם כאן יותר משלשת אלפים עצים רכים.

 

תקופת מלחמת העולם הראשונה:

בראש חודש כסלו תרע"ח נכנסו האנגלים ללוד ובו ביום קבל חיל החלוץ האוסטרלי את בניני החצר לרשותו.  הצבא התורכי עמד במגדל-צדק, כשעתיים מבן-שמן צפונה-מזרחה, ומשם המטיר את כדוריו על בן-שמן. האנגלים הביאו להגנה את הצבא הרב שבא מן המדבר, והללו, על אלפי גמליהם וחמוריהם התבצרו מסביב לחוה במשך שנה תמימה, עד כיבוש הגליל. את אהליהם הקימו בין הנטיעות, העבירו דרכים בכרמים, קשרו את בעירם אל עצי היער, ואיש לא מיחה בידם ואיש לא השתדל  להרחיקם. נתיתם היער והיה להפקר. יום יום שברו, רמסו והשחיתו עשרות עצים.  מהיריות הראשונות נפלו שתי פצצות ברפת והרגו ופצעו פרות אחדות, נפצו גגות והרסו מרפסות.  המשפחות עזבו תיכף ומיד את החוה; את הפרות העבירו לחולדה, והפועלים שנותרו היו בורחים בשעת ההתקפות אל ההרים או מסתתרים בחפירת ההגנה הקטנטנה שהכינו."   (נאמן,בן-שמן,עמ' 29)

" לאחר שכדורי התותחים החלו להפיל חללים רבים בצבא, להרוס את הבנינים ולסכן את כל הקיים העבירו את בהמות העבודה למושבות הקרובות, וכל הפועלים עזבו את המקום, חוץ ממדריך הלול מר אלימלך לוין, ה"אנגלי" שבחבורה, והאכר פרימן, זה החלוץ הזקן הקשור בכל נפשו לאדמת בן-שמן, ועומד על משמרתו בחריצות מפליאה מיום הוסד "עתיד" ועד היום."  (נאמן,בן-שמן, עמ'30)

 

בשנים הללו עבדו בחווה  האנשים שהקימו מאוחר יותר את מושב בן-שמן.  בתמונה של אנשי החווה, המצויה  בארכיון העבודה, משנת 1910 אנו מוצאים את לויק ומשה פרידמן,  אסתר הוז-אסתר פרידמן, וכן יוסף קליבנר, יעקב אורי(אח"כ בנהלל).

בתמונה אחרת משנת 1912 נמצאים: שרה פרימן, משה פרידמן, נפתלי רחמן, ורבים אחרים שהתיישבו מאוחר יותר בכל הארץ.

בצילום אחר, משנת 1912, שזוהה ע"י יהודה שרת בשנת 1923, מופיעים:  נפתלי רחמן, שרה קליבנר, יחיאל גלוזמן, בתיה גלוזמן, ברל כצנלסון, לויק פרידמן ואשתו אסתר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנים 1919-1918, הצטרפו אנשים  נוספים, כפי שיתואר בהמשך.

החצר הפנימית בחוות בן-שמן , כיום שטח כפר הנוער בן-שמן.  התמונה באדיבות מכון לבון.

 

תרומת החווה לחקלאות בא"י

פנחס נאמן בספרו "בן-שמן", שנכתב בשנת 1929, כותב סיכום נרחב, ומפליג בשבחה של חוות בן-שמן:

"את המשקל האמיתי של העבודה בבן-שמן יש לראות ביצירת אותן הערכין המשקיים, שמייסדיהם לא הביאום בחשבון תחילה ואשר גם בפנקסי ההכנסה של החווה יפקד מקומם. היצירות  הללו הן בעלי חשיבות לאומית בכל ובעלי ערך התיישבותי בפרט.

     בן-שמן הביאה מהפכה במשק הפלחה, בתוכנו ובדרכי עיבודו.  היא העשירה את החקלאות שלנו בענפי משק שונים ופתחה אשנב לאיכר הדל להציץ למרחקים וללמוד את דרכי העבודה המשוכללים של ההתיישבות החדשה רבת הגונים.

     בן-שמן הכניסה ראשונה את הקולטיבטור למשק העברי בארץ  ולמדה את עובדיה להשתמש בזבלים חימיים לשם השבחת היבולים. היא הראתה את הדוגמה של סדור מחזור זרעים לחמש שנים, שהמעיט את נצול הקרקע והגדיל את היבולים. יבול החטה והשעורה גדל בבן-שמן עד כדי פי שלוש ממה שהיה לפני העבוד הרציונלי. בבן-שמן הכניסו ראשונה במחזור הזרעים את המספוא הירוק, שנתקבל אחר-כך בכל המושבות ומשמש כיום מקור הכנסה חשוב בנקודות ישוביות רבות בעמק.

     בבן-שמן נוסדה המחלבה הגזעית הראשונה והלול הגזעי הראשון, וממנה למדו כל יתר מושבות הארץ לטפל בענפים אלה.

בן-שמן הוציאה את המשק העברי מגבולותיו הצרים למרחב, אל דרך-המלך. ועוד יותר מזה עשתה בן שמן. היא יצרה את הטפוס השלם של הפועל העברי בחקלאות.  עד תקופת בן-שמן לא היה אף פועל יהודי אחד שידע לנהל משק כפרי.

     חות בן-שמן הפכה את ה"עדרנים" הללו לעובדי אדמה והניחה את היסוד להתהוות פועל חקלאי עברי, ומתוכה יצאו טובי המיסדים של הנקודות החקלאיות הלאומיות. בה למדו הפועלים להכיר את תכונות הקרקע ודרכי השבחתה, להבחין בטיב הזרעים ואפני הזיבול, לשכלל את העבוד ולהעלות את היבולים.  בה ראו לפניהם בפעם הראשונה משק רב גונים המקיף מקצועות שונים של עבודת האדמה, וממנה נשאו את הגרעינים הבריאים של התישבות חקלאית, המבוססת על יסודות המדע, לכל פנות הארץ.

     ובשעה שאנו עומדים תמהים למראה ההתישבות החלוצית של דגניה ועין-חרוד ומתפלאים על היצירה החקלאית של "פנינת-העמק" נהלל, נזכור כי רבים מהיוצרים האלה-תלמידי החוה הלאומית הם, וממנה קבלו את רובי תורתם. " (שם, עמ' 36 – 40 )

האוטו הראשון בחווה לאחר מלחמת העולם הראשונה - באדיבות מכון לבון -  בתמונה רות גלוזמן בתם של יחיאל ובתיה גלוזמן. פרידמן - שעבר למרחביה, שבט- נהג האוטו ואחר-כך נהג בנהלל, חנה בלסקי בת קונה ומנדל בלסקי נישאה למורה יצחק בן-יוסף. משה בסין , חנה ירדנאית עברה לנהלל. כרמלי מהמייסדים של מושב  בן-שמן הישן.   הזיהוי  והתמונה באדיבות מכון לבון אשמח לקבל הערות וזיהוי נוסף.

 

 

קדם לנאמן, יעקב אפטר בספרו "משקינו החקלאיים בא"י" שנכתב בשנת תרפ"א (1921), בפרק העוסק בבן-שמן הוא מביא תיאורים ספציפיים ביותר על ההצלחות החקלאיות של בן-שמן וכן מזכיר את הקשיים שעברו על המקום במלחמת העולם:

 

"צורות סידור רבות ושונות עברו על בן שמן במשך שנות קיומה. חוץ מזה שחנכה חקלאיים טובים – אולי את רוב הפועלים החקלאיים בארץ בכל ענפי המשק החקלאי, הרי היא הכניסה לתוך מחננו את ההכרה, שעלינו לשכלל קודם כל ובעיקר את יסוד היסודות של משקינו: את הפלחה והמחלבה – שניים שהם אחד ושמתבססים רק אחד בצד השני ואחד בעזרת השני.  וכן גם ביחס למקצוע העופות.  פתוח הענפים האלה בן-שמן עזר גם לפתוח מקצועות אלה במשקי-הפועלים האחרים, ע"י העברת עגלות גזעיות ועופות ממינים משובחים לקבוצות שונות וע"י ברור הצורך בקביעת מחזור זרעים מתאים.  אולם כאמור, על כל זה כסה היער הבלתי מוצלח ולא נתן לענפים האלה לדבר בעדם לטובתם.  ורק  עכשיו, אחרי שמלחמת העולם, שהחריבה בדרכה ערים וכפרים רבים, השמידה בעברה גם את היער בבן-שמן ושמה עי"ז  קץ לשיחות הרבות מסביבו, התחילו להתבלט לפנינו החיובים הרבים שבשאר הענפים, אשר במקום הזה.

חריש באדמה סלעית בחוות בן-שמן. באדיבות מכון לבון

וצריכים אנו להודות עכשיו, כי בפתוח הענפים האלה בבן-שמן היתה שיטה, והיא הצליחה."  

מעניין מאד תיאורו של אפטר את שנת תרפ"א, הוא טוען שבועידת הפועלים החקלאיים בחיפה בחורף תרפ"א(1921), הצביעו כולם על הצלחתה של בן-שמן:

"ביחוד הוכיחה לנו כל זה שנת תרפ"א. שנת בצורת היא לנו שנה זו. כל המשקים החקלאיים, הן של אכרים והן של הפועלים, הביאו תוצאות מעציבות ורק בן-שמן היא כמעט היחידה אשר גם בשנה זו לא רק שפרנסה את עובדיה, כי אם גם שלמה להם שכר עבודה גבוה מאשר בשאר המשקים:  בזמן שהמשכרת המכסימלית של פועל בקבוצה היא 8.5 לי"מ לחדש קבלו בעלי המשפחה בבן-שמן עד 14 לי"מ, ואחרי כל זה כסתה גם על הוצאות המשק האחרות.  אלו הן תוצאות היבולים הגבוהים שהאדמה נותנת הודות לזבול השיטתי ומחזור הזרעים הקבוע של השנים שעברו ולהודות למחלבה המסודרת עם כמות החלב הגבוהה.  בזמן שבאופן בינוני מקבלת דגניה 115 ק"ג חטה לדונם, כנרת 95, בגליל העליון 70-80 ובעמק יזרעאל 60-70  - מקבלת בן-שמן 160-200  ק"ג לדונם ויותר."    



פרק ג' - הכנות להקמת המושב

פרק ג': העתיד של בן-שמן – מקימים מושב

    

       בספטמבר 1919 ראו את עצמם  אנשי קבוצת בן-שמן בחווה החקלאית בשלים להקמת מושב עובדים (צורה חקלאית חדשה שעדיין לא הייתה קיימת במעשה אלא רק בתכניותיהם של אנשי העלייה השנייה שלא השתלבו בקיבוצים, עובדי החוות החקלאיות ).  הם החלו לטפל בעניין באמצעות פנייה למוסדות המיישבים.

 

     ברשימה מן התאריך ה' באלול תרע"ט (1919),  הכתובה בכתב יד עם מחיקות רבות, שנמצאה בארכיון הציוני  מוזכרים שמות החברים בקבוצת בן-שמן  (ללא ציון השם הפרטי) :

א. יוסלביץ, ל. פרידמן, א. לוין, נ. רחמן, מ. בלסקי, ג. בלסקי, י. גלוזמן. ז. סטל, פ. זמיר, מ. פרידמן, י. גוריאל, י. כבשני, רבקה כהן, נ. קלביצקי, י. ירדוני.

מן הרשימה אפשר ללמוד גם את מספר הנפשות שמנתה המשפחה באותו זמן המשכורת החודשית, כמה שנים נמצא כל אחד מהם בארץ, ועוד פרטים.

 

     רשימה אחרת, מאוחרת יותר מהתאריך ט"ו בתמוז תרפ"א, 1.7.1920

שכותרתה:

 רשימת העובדים הרוצים להשאר בבן-שמן לשנת תרפ"א

מאשרת את שמות האנשים מן הקבוצה שהיו בין מקימי מושב בן-שמן:

אהרון יוסילביץ, לוויק פרידמן, נפתלי רחמן,  יחיאל גלוזמן, זאב סטל, משה פרידמן, יחזקאל דוברוב(לא הופיע ברשימה הקודמת) מנדל בלסקי (בסימן שאלה? הגיע מחוות חולדה) י. ירדוני ? (כנראה ירדנאי, אח"כ היה בנהלל) . אל השמות הללו הצטרפו עם הסידור הסופי וההכרה של המוסדות (כנראה בשנת 1922) החברים: זלמן הורביץ ומשפחתו, שמואל גרעין-כל ומשפחתו.  (ראה נספח מס' 2 -  רשימה זו צורפה כנראה  למסמך המביא את התכניות לשנת תרפ"א - עדיין בחסות החווה החקלאית בראשותו של וילקנסקי).                               

במסמך קצר מספטמבר 1919,   המובא כאן כלשונו מסכמים  אנשי קבוצת בן-שמן את ההחלטות של קבוצתם, והצהרת הכוונות לעבור למתכונת של מושב עובדים בקרוב:

 

ה' תשרי תר"פ

(29.9.1919)

16.9.1919

החלטות קבוצת בן-שמן באספתם מיום חמשי ט"ז אלול בנוגע לסדור עבודת

הקבוצה בבן-שמן לשנת תר"פ: (נמסרה ע"י החברים: יוסילביץ, לויק פרידמן, גלוזמן)

1."החלט לקבל את עבודת המשק בבן-שמן משנת תר"פ על אחריות הקבוצה בין לשכר ובין להפסד, מבלי להתקשר ביחד עם זה  לעתידו של המשק".

2. "את הסכום הדרוש במזומן בערך 1400 לי"מ בשביל הנהלת המשק עד הגורן תר"פ משיגה הקבוצה בהלואה ממוסד ישובי ע"י משרד הא"י  בהתחייבות של התבואה בגורן שנת תר"פ.

3. "בנוגע לעתידו של המשק בבן-שמן מוצאים רוב חברי הקבוצה הנוכחים שהמשק מכשר ויכול כבר לעבור למושב עובדים בזמן הכי קרוב  

                                                                        (ההדגשה שלי י.ג.כ)

 

רעיון המשק המשפחתי התגבש שנים מספר לפני הקמת המושבים הראשונים.     חשיבות מיוחדת נודעה לוועידה השלישית של פועלי יהודה, שהתכנסה בבן-שמן בשנת 1913, בה העלה וילקנסקי את רעיונותיו לגבי המשק המשפחתי והשתמש לראשונה במונח "מושב עובדים".  מלחמת העולם הראשונה מנעה יישומם של רעיונות אלו הלכה למעשה מיד בבן-שמן עצמה.  בתקופה זו חוות בן-שמן סבלה קשה. הפרות הועברו מהמקום והעבודה הסדירה בענפים נפסקה.

     קבוצות הפועלים שחלשו על שתי האחוזות (בן-שמן וחולדה) במשותף – נפרדו לשתי קבוצות (בשנת 1918) והחישו ע"י כך את קיצה של החווה מבחינה ארגונית.

      על-פי כמה מסמכים מעניינים מן השנים תר"פ - תרפ"ב (1920-1922)  ניתן ללמוד על פנייתם התקיפה של חברי קבוצת בן-שמן   למוסדות  המיישבים  - הקרן הקיימת לישראל, ועד הצירים לא"י ובאי-כוח של הקרן הקיימת לישראל, והמחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בא"י -  שיאפשרו להם להקים את המושב ולהתיישב בו באופן קבוע ולעבד את האדמות ללא האיום הקבוע שהאדמות יוחזרו לחווה החקלאית.

    בשנת 1920 עדיין הייתה כוונה  לקיים במקום החווה, בית-ספר להשתלמות חקלאית, ונראה שלא הייתה אפשרות להשיג מימון לכך, את זאת אפשר להבין מן המסמך הבא שנשלח ללשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל בהאג שבהולנד :

 

"ח תשרי תרפ"א

20.9.20

 

לכבוד

     הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל

א.נ.

                               הנדון: "עתידה של בן-שמן".

קבלתי את מכתבכם מי"ז אלול תר"פ /25.8.20/, מספר פרו.קח.506, בנדון הנ"ל:

        אנו משתוממים מאד על ההערה אשר באה בסוף מכתבכם - על תכנה ועל צורתה.  עוד בשנה העברה שלחה לכם המחלקה לחקלאות ולהתיישבות עם מכתבה מי"ד מנחם אב תרע"ח /10.8.19/, הצעת תכנית כללית בנוגע ליסוד מושבי עובדים בחוות הקה"ק והצעת תכנית מיוחדת בנוגע ליסוד מושב בבן-שמן.

 ההצעות האלו סודרו ע"י המחלקה הנ"ל בזמן שכלנו חשבנו כי בקרוב ימצא מוסד ישובי אשר ייקח עליו את התפקיד לייסד מושבים קבועים על אדמת הקה"ק.

גם בתכנית העבודה היישובית  לשנת תרפ"א, אשר הגישה המחלקה לועידה הציונית בלונדון, (כאן באות 2 שורות לא ברורות).............

אבל אפשרות הוצאתה לפועל של התכנית הזאת הייתה תלויה מתוצאות הועידה בלונדון.  מידינו לא פרסמנו שום פרטים ביחס לעתידה של בן-שמן.

הדברים שפרסמו בגיליונות מ"ד ומ"ח של ה"קונטרס" היו רק שמועות פלוטות מן האויר.   והח' אטינגר מצא לנכון להכחישם  במכתב למערכת ה"קונטרס", אשר   פרסם בגליון מ"ח של העתון הנ"ל. אח"כ בא גם הברור בנדון הנ"ל מייד מערכת ה"קונטרס" בגליון מ"ז, האומר:

".......וסודרה תכנית להתיישבות קבועה בבן-שמן בין שליחי המחלקה לחקלאות וחברים מהקבוצה. בתכנית זו לא דובר על עקירת עצים באלו חלקות שהן והריסת בתים, ומי מחברנו ב"קונטרס" שיחס את זה לתכנית ותלה דבריו בהחלטת המחלקה לחקלאות - שגה."  ומה שנוגע ליער הרצל - הלא אתם יודעים את המצב בבן-שמן.

     בזמן האחרון גברה בחוגי הפועלים החקלאיים לסדור בית-ספר להשתלמות חקלאית בבן-שמן.  לו היו לנו מאיזה מקור האמצעים הנחוצים לסדור בית-ספר להשתלמות חקלאית בשביל הפועלים העובדים כבר זמן ידוע בארץ ובייחוד בשביל העולים החדשים אשר כבר עבדו בחקלאות בחו"ל וזקוקים לרכישת ידיעות חקלאיות מעשיות בא"י - היה אולי כדאי לסדרו בבן-שמן.  אנו מעבדים תכנית בכוון למטרה זאת.  אבל היות וההוצאה לפועל של תכנית כזאת תדרוש סכום של 12,000 לי"מ בערך, וסכום כזה למטרה זו בודאי שלא נוכל להשיג במשך השנה הנוכחית, לכהפ"ח (לכל הפחות), נהיה מוכרחים לדחות גם את הגשמת הרעיון הזה לזמן יותר טוב.

                                                                בכבוד רב

                                                   

                                                   בשם הועד לעניני הקה"ק בא"י

 

מן המסמך הזה ניתן להבין שבקרן הקיימת לישראל, בעלת הקרקעות באזור בן-שמן,  לא היו החלטות ברורות לגבי עתידה של חוות בן-שמן.  

מצד שני לקבוצת  העובדים מחוות בן-שמן שכבר ישבו במקום היה רצון  להתיישב במקום  באופן קבוע ולקבל על כך אישור מן המוסדות המיישבים.  באוויר פרחו  שמועות משמועות שונות שהדאיגו את המתיישבים בבן-שמן. 

הדים לשמועות הללו ולחוסר הוודאות מצויים גם בשני מכתבים שיובאו כאן כלשונם.  המכתבים הללו פותחים צוהר מעניין במיוחד להתלבטויות, לתוכניות, לבעיות ולוויכוחים שהתנהלו בין קבוצת המתיישבים  לבין  מנהל החווה, והמוסדות המיישבים. 

 

במכתב הראשון משנת תרפ"א (1921) הם עדיין מדברים על 30-32 משפחות. 

     בשנת 1922 - כאשר הם כבר יושבים על האדמה כשנתיים  והמשפחות משוכנות בבתי "בצלאל" מדובר על התיישבות קבועה של 12 משפחות.

 

ה' אדר א' תרפ"א

ת ז כ י ר.

 

  לכבוד

          ועד הצירים לארץ-ישראל

                                 ולכבוד באי-כח הקה"ק בא"י,

                                                                     ירושלים.

 

א.נ.

       מתוך שיחה עם מר וילקנסקי נודע לנו שמר וילקנסקי מגיש לפני ההסתדרות הציונית תכנית לברוא תחנה מרכזית לנסיונות חקלאיים בבן-שמן, ז"א להעביר שוב את בן-שמן דרך מטמורפוזה אחרת ולהפכה מנקודה ישובית לחוה: חות-נסיונות, חות למודים והשתלמות.  אנחנו העובדים החקלאיים היושבים קבע בב"ש מתנגדים להצעה זו ואת טעמינו בררנו לפני מר וילקנסקי.  היות שפתרון שאלת עתידה של בן-שמן נוגע בנו ובעתידנו הרשו לנו לברר לפניכם, ב"כ ההסתדרות הציונית, את יחסנו יחס העובדים הקבועים במקום הזה, לשאלה הזאת:

 

א.     בן-שמן בתור נקודה יישובית, חקלאית: חוות בן-שמן שבראשיתה נבראה לשם הקמת "יער הרצל" עברה בשנות קיומה הראשונות תקופות שונות. אנו לא נעמוד בזה עליהן לברר מפני מה לא הושגה המטרה הראשונה, ומהו החיוב האחר שנתנה במשך קיומה. אבל עובדה היא שבן-שמן, אחרי הכבוש ע"י האנגלים, הייתה רחוקה מבסיס של קיום איזה שהוא. כשאנו חידשנו את העבודה בה לפני שלש שנים היו כל ענפי המשק כמעט הרוסים.  אז הדגישו הה" אטינגר ווילקנסקי שבן-שמן צריכה להימסר לעובדיה ובאפן כזה תיפתר שאלת קיומה. אנחנו נגשנו במרץ לעבודה,התאמצנו לשכלל את הענפים החקלאיים העקריים שבה, הגדלנו את המחלבה, התמסרנו לעבוד הנטיעות הקיימות, השתדלנו לעבד את השדות באפן הכי רציונלי.  רכשנו מכונות עבודה וכלים  שונים, בכדי שבן-שמן תגיע מהר לאותה הנקודה המקווה: לכלכל את עובדיה בלי שום עזרה מבחוץ. ולא בלי התפארות אנו  מדגישים בזה שעמלנו לא היה לשווא.  במשך שלש השנים האחרונות התפתחה בן-שמן ברוב ענפיה ובשתי השנים תר"פ - תרפ"א יכלנו כבר  ברצוננו הטוב לעבור לסטדיה חדשה: לעמוד ברשות עצמנו. 

קבלנו את הנהלת המשק ברשותנו ועל אחריותנו ולא רק את משק ב"ש השבחנו, כי אם גם במרצנו ובהכרתנו את ערך הדבר, יכלה להצליח גם עבודת היעור האמיתית שנתחדשה בשתים הללו.

      כיום הזה קשור גורלנו בגורל ב"ש קשר חיוני. הננו חושבים את עצמנו לעובדיה התמידיים והננו חדורי הרעיון וההכרה שבב"ש הולך ונוצר ע"י  שכלולים נוספים, מושב חקלאי בריא שישא את עצמו, ויכלכל 30  משפחות  או בערך 150 נפש בעבודה חקלאית רב-גונית. כיום הזה עובדים בב"ש 32 חברים שהם 75 נפשות.  ומבין העובדים בב"ש יותר מחמש שנים, וכולם הם מאלה שעבדו בארץ ובחוות הלאומיות 8-10 שנים.

     כמונו כמוכם מכירים היטב את מצב החקלאות שלנו בארץ. כמה עמל, הון ואון צריך להשקיע בכדי ליצור נקודה עברית יישובית חקלאית בריאה, וזו הלא לא נוצרה עוד עד היום הזה.  אבל קל הוא הדבר, כנראה, להרוס נקודה המתהווה,  לאמור לעובדים: צאו מכאן, התפזרו לכל הרוחות שבעולם, היו מה שתהיו, וכל מה שהשקעתם כאן, ממרצכם ומנפשכם לא לכם הוא.

אולם מר וילקנסקי רוצה להקים על משואות המושב המתכונן בב"ש, מוסד ישובי אחר, תחנת ניסיון.

 

ותרשו לנו להביע את דעתנו אנו ביחס לזה, דעת המכירים את המקום ואת התנאים:  

בן-שמן בתור מרכז לתחנת נסיונות.  אין להרבות בדברים עד כמה שאנו העובדים החקלאיים, החיים על הקרקע מרגישים בצורך של מוסד כזה בארץ. וברצון גמור הסכמנו לסידור שדות-ניסיון בבן-שמן השנה ולא במעט סייענו לזה.  אבל הננו חושבים שאין בן-שמן יכולה להיות תחנת ניסיון מרכזית מהטעמים האלה:

     ראשית לעצם הדבר: תפקידה של תחנה לניסיונות בארצנו הוא קודם כל לסלול דרך לחקלאות מפותחה באדמות זיבוריות ומנצלות כאלה שארצנו עשירה בהן.  תפקיד זה הוא משולל ערך ממשי ומעשי באדמת בן-שמן המוכשרה כבר ואשר הגיעה למדרגה יותר מבינונית במובן החקלאי.

     שנית: אדמת בן-שמן חד-גונית היא. אדמת חמר כבד ואינה דוגמתית כלל לרוב אדמת יהודה ושומרון. בבן-שמן יפקד הענף החשוב הצריך לתפס   אולי בחקלאות שלנו מקום בראש: עצי-פרי למיניהם. ולא רק מצד איכותה של האדמה כי אם גם מצד חוסר מי השקאה זולים.   מפאת זה לא תוכל תחנת הניסיון שתווצר בב"ש להיות שלמה ומלאה ולא היא תוכל לתת הוראות לכל חקלאינו בארץ.

      שלישית:  הסביבה.  בן-שמן היא נקודה קטנה מוקפת סביבה יישובית צפופה ונוכריה.    התקווה לרכוש אדמה לגבולותיה רופפה  ובלי ספק אחד האמצעים להתפתחותו של מוסד חקלאי כזה, שהוא יהיה חי ופורה בסביבה המתאימה לו שבשבילה תוצר.

 

      רביעית:   תחנת ניסיון שתווצר באמצעיה של ההסתדרות הציונית תצטרך לשמש בתור שכזו לכל החקלאים העברים בלי הבדל דעה ושטח.  ועברה של בן-שמן אינה ערובה לכך. יש לחשוש שיחס דעת הקהל לבן-שמן "התחנתית"  יהיה אותו היחס השלילי כמו לב"ש "היערית", אותו היחס שאנחנו בעבודתנו מתאמצים  למחותו לגמרי.

    ועוד בנוגע ל"יער הרצל". בן-שמן נתקדשה כבר בתור המקום ליער הרצל.

  אנו תושבי המקום מכירים בערך הדבר שזכר הרצל לא ימחה מהמקום הזה, ומעונינים אנו שיער האורנים אשר ניטע בשנתיים האחרונות ישגשג ויתפתח.

יחד עם התאמצותנו  להכות שרשים חיוניים בב"ש אנו רוצים שיער זה עם נטעי השקדים, הזיתים והחרובים, אשר ימנה בערך מאה וארבעים אלף עץ, יתפתח  ויהיה נאה לשמו.   ברור לנו שרק בידי עובדי המקום הקבועים יוכל היער להישמר, אבל לא כן כשב"ש תהפך לחוות-לימוד ותחנת ניסיון. 

בשאלת עתידה של בן-שמן בקשר עם עתידנו דנו באספות חברינו והרינו מוסרים לכם בזה את מסקנותינו.

א.   קשרנו את כל עתידנו לבן-שמן ואנחנו ממשיכים את עבודתנו באותו המרץ ובכיוון לאותה המטרה שניצור בה מושב עובדים בן 30 משפחות  חקלאיות.  הרבה ממה שיש עתה בב"ש נוצר בכוחותינו ועל זה אנו שומרים להגדילו ולהרבותו.  איננו רוצים ואיננו יכולים בתור גוש עובד אחד לצאת מב"ש ולהתחיל הכל מחדש וכן איננו יכולים להיות אחרת מאשר הננו היום: עובדים חקלאיים.

ב.    הננו מביעים את הסכמתנו שיוקדש שטח של 200/300 דונם אדמה בערך מאדמת ב"ש בשביל שדות ניסיון.  ברצון גמור נסייע לסידורם ולהתפתחותם, עד כמה שזה יהיה ביכולתנו.

אנחנו מכירים בערך הלאומי שיש ל"יער הרצל" שבב"ש ובכל מרצנו נתאמץ לשמרו ולהצעידו למטרתו.

      זוהי השקפתנו ביחס לעתידה של בן-שמן ואנו מבקשים מכם להתחשב אתה כראוי לה.

                         בכל הכבוד

                              בשם הקבוצה חתומים: אהרון יוסילביץ

                                                            לוויק  פרידמן

                                                            יעקב ויכמן

  

עם קריאת מכתבם של הקבוצה הבן-שמנית מתברר שהחברים בהחלט ידעו מה הם רוצים, עמדו על כך ואף נאבקו במוסדות המיישבים שיתירו להם סוף סוף לקיים  מושב עובדים שעליו דובר בשנים האחרונות. במכתבם הם מזכירים את יצחק וילקנסקי מנהל החווה אותו הם הכירו היטב, ואת שמואל אטינגר שביקר בחווה, שפעל כאגרונום בשירות ייק"א, ומאוחר יותר מלא תפקידים מרכזיים בתכנון ההתיישבות בארץ ובניהולה.  לטענתם שני האישים הללו נטעו בהם תקוות שהחווה תימסר בסופו של דבר לעובדיה וכך תיפתר בעיית קיומה.נראה שהם חלמו על מושב גדול בהרבה והיו מוכנים לחלק את האדמות לחלקות קטנות יותר, ובצדק.  

באותן שנים קמו המושבים הראשונים, בין מייסדי שני המושבים הראשונים, נהלל וכפר-יחזקאל היו כמה מעובדי החווה, ביניהם יעקב אורי י. פיינרמן, ירדנאי ואחרים.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה, היוותה קבוצת הפועלים של בן-שמן  יסוד להקמת מושב העובדים במקום והצטרפו אליהם משפחות מחוות חולדה.  בתחילה השתכנו עשר משפחות בבתי "בצלאל" אח"כ הוסיפו עוד מספר בתי מגורים ובשנים מאוחרות יותר בנו את החומה מסביב לישוב.  בית המלאכה של הצורפים הפך לבית-הספר של המושב. השטח חולק בין המושב ובין תחנת הניסיונות  ש"ירשה" את בנייני המשק המרכזיים של החווה.