מושב קטן-משפחה אחת גדולה
קטעי זיכרונות - נכתבו ע"י אריאלה(רלה) רון לבית הורוביץ-בקב'
גבע, בשנות השמונים.
בשנים
הראשונות התגוררו שתי משפחות בכל בית, בחדר אחד, ולפעמים עם הסבתא. אמנם הובטח שאת
יתר הבתים יבנו מיד כשנעלה על הקרקע, אבל זה נמשך שנים. וכשסוף סוף קיבלנו את
הבתים שוב היה חדר וחצי עם רצפה למטבח, לא שירותים ולא מקלחת, וכל אחד בנה לעצמו,
לפי השיטה המקובלת אז, בור ועליו מבנה עץ. כילדים קטנים היינו מתרחצים באמבטיה מפח
מגולבן, את המים היו מרתיחים בפח. וכך התחפפנו והתרחצנו לכבוד שבת, כשאנחנו עוברים
מסדר ראשים, סריקה במסרק השחור, משיחת השיער בנפט, לא היה אמצעי אחר נגד הכינים.
אצלנו כשאחי היו כבר די גדולים היה אבא מגלח את הראשים לכל הקיץ.
 |
| שתי משפחות בבית קטן מאוד. תרשים הבתים ("בתי בצלאל") והמשפחות שגרו בהן בשנים הראשונות. |
משפחה אחת גדולה
במושב
היינו משפחה אחת גדולה. גם אם היו פה ושם התרגזויות, ואפילו קטטות ידיים, כשהנשים
מושכות בחולצות, להפריד בין הנצים. כל זה היה בגלל מים או כלי עבודה. בדרך-כלל
שררו יחסי שכנים סבילים. כולנו חווינו את
החוויות של כולם, הכרנו את הדודים והדודות, וכי איך אפשר היה אחרת, כשהיינו סגורים
בחומה וגרים כל-כך קרוב. אנחנו, הילדים
שיחקנו תמיד בחוץ. מועדון לא היה לנו.
הירח היה מאיר לנו את הרחוב שטרם הואר בחשמל. מהחושך לא פחדנו, היינו מעטים בגילים שונים, אבל כנראה זה לא הפריע לנו. שמחנו בחלקנו. עד כמה שאני זוכרת לא הרגשנו מקופחים.
הירח היה מאיר לנו את הרחוב שטרם הואר בחשמל. מהחושך לא פחדנו, היינו מעטים בגילים שונים, אבל כנראה זה לא הפריע לנו. שמחנו בחלקנו. עד כמה שאני זוכרת לא הרגשנו מקופחים.
 |
| בנות המושב מימין על הגמק במרכז המוש, שמחות ומאושרות התמונה מן האלבום של דרורה מימין: יעל דוברוב, ויקתה סטל, זאבה יוסלביץ' דרורה פרידמן. |
העבודה היא חיינו
כילדים
קטנים יחסית, 8-9 כבר נשאנו בנטל העבודה.
כולם עבדו ועזרו להורים. לפני
ההליכה לבית-הספר, היינו קמים מוקדם מאד, מי לערום חציר, לאסוף מלפפונים, לקצור
עגלה ירק ולהביא הביתה, ועבודה לא חסרה. כשהייתי בת 11 הייתי עוברת מבית-הספר,
בחור שהיה בגדר, מכינה את הרפת לחליבת צהרים, כשאבא יבוא מהשדה רק לשבת ולחלוב.
אין ספק שכל זה השפיע על יכולת הקליטה בלימודים, אבל לא היתה ברירה. הרי חוק המושב היה מבוסס על עבודה עצמית, וחס וחלילה אם מישהו יקח פועל. חוץ מזה למי היה כסף לשלם לפועל?
 |
| רלה הורביץ (רלה רון מגבע) בחצר המשק של הורביץ מובילה את החלב בשני פחים, כנראה מחליבת הצהריים. פעם היו חולבים את הפרות שלוש פעמים ביום. התמונה מן האלבום של רלה |
אין ספק שכל זה השפיע על יכולת הקליטה בלימודים, אבל לא היתה ברירה. הרי חוק המושב היה מבוסס על עבודה עצמית, וחס וחלילה אם מישהו יקח פועל. חוץ מזה למי היה כסף לשלם לפועל?
מבצע דיש
כדי
לעבוד על מכונת הדיש נדרשו עשרה אנשים . לכל חבר היה יום. כולם עבדו אצל כולם
ועברו מחצר לחצר. אי אפשר היה לדוש בבוקר, כי הגורן היה רטוב מטל הלילה, לכן היו
מתחילים כשהשמש בעיצומה, בחום הכי כבד של היום. כיון שלא עבדו לפי שעון, היום היה
ארוך ומייגע. הייתה מסורת במושב שבארבע
מפסיקים לארוחת מנחה. הנשים היו מכינות מבעוד מועד וריניות, מרקחת מענבים ותאנים,
חולטות תה חם לוהט. וכך בכוסות זכוכית דקיקה היו לוגמים מהתה ומנגבים את הזיעה,
(כמו ברוסיה) ומי שלא ראה אותם לא יבין
לעולם "חדוות יצירה".
 |
| דיש בבן-שמן - עזרה הדדית - כולם נרתמים לעבודה משותפת בדיש. תמונה מהאלבום של רלה רון-הורביץ |
 |
| דיש במושב בן-שמן - ברקע הדרך לכפר הנוער - התמונות מן האלבום של רלה רון לבית הורביץ |
שמירה
נוסף
על העבודה ביום, שהיה כמעט יום וחצי, היה צורך לשמור בלילות. רק מאוחר יותר התאפשר לקחת שומר שכיר. המושב
שלנו היה חשוף כל הזמן להתנכלויות מצד השכנים הערבים: גניבות חקלאיות, הצתת השדות
והמתבנים. לעתים עלו עם העדרים על חלקות שלנו. מסביב לבן-שמן היו כפרים ערבים
רבים, והכביש מבית נבאללה עבר ממש על-יד החומה. כל התנועה מהכפרים עברה שם. אני לא
זוכרת שפחדנו מהערבים במיוחד. היינו מטיילים ביער לקטוף פרחי בר, לאסוף פטריות.
נדמה לי שלא היינו מודעים לסכנה ממשית ומיידית.
 |
| חוזרים מהיער עם סלים מלאים בפטריות מימין: רינה דוברוב צבי שנל (פועל מבחוץ) ורלה הורביץ. רלה זוכרת הרבה טיולים כאלה, מחוץ למושב. שימו לב לגבעות החשופות מסביב. מן האלבום של בתיק. |
מאורעות 1929
פעם
ראשונה שהתחלתי להבין שמשהו מסוכן עומד להתרחש, הייתי בת 10 בשנה זו. ראיתי את
המבוגרים מלחשים קבוצות קבוצות. היה משהו באוויר, היו שמועות שהערבים עומדים לעלות
על בן-שמן. הוחלט להעביר את הנשים והילדים לכפר-הנוער, עם הפרות. והגברים ישארו
לשמור על המושב. וכך בלילה חשוך קשרו את הפרות לעגלה, ועם כמה כלי מיטה ומעט מזון
נסענו בלילה לכפר. שיכנו אותנו בקומה השניה של בית-הספר. כל הבית היה מלא אבנים
קטנות וחביות מים. בקושי נמצא מקום לאנשים. עד היום כשאני רואה בדמיוני את האבנים
לא ברור לי איך העלו כמות כזו לקומה ב'. היום זה ישמע כספורי אלף לילה, אבל זו
האמת. האבנים היו הנשק שהכינו עבורנו אם
נותקף. אבל, רצה הגורל, או התבונה, והודות
לד"ר ליהמן עברנו את המאורע בשלום.
הקונטרס
אנחנו
עדיין בשנות העשרים. עיתון יומי טרם היה
לתנועת הפועלים, אבל היתה יוצאת חוברת ידיעות שבועית, בשם "קונטרס"
עורכה היה ברל כצנלסון. אנחנו היינו שותפים עם משפחת יוסילביץ (כל שתי משפחות
קיבלו חוברת אחת כדי לחסוך בהוצאות). היו שולחים אותי להביא את הקונטרס. הייתי
כל-כך קטנה שכשעמדתי על המדרגה לא הגעתי לידית. יוסלביץ היה בכוונה מחכה לי כשהקסקט
תמיד על עיניו, והיה אומר: "רלינקה את רוצה לחם?" הייתי אומרת: "לא
לחם, קונטרס" ואז הייתי מקבלת קודם
צביטה מסובבת בלחי ואחר כך את הקונטרס.
כשיצא עיתון "דבר" היינו שותפים עוד שנים רבות. ( על הקונטרס)
המשק החקלאי שלנו
ביסודו המשק היה צריך להתבסס על פלחה,
לול, רפת וירקות. נדמה לי שלא היה ניסיון רב. גם האדמות לא תמיד התאימו. היו
צריכים לסקל שטחים גדולים. העבודה נעשתה במאמצים על-אנושיים. המים בבן-שמן היו מלאים באחוז גבוה של גופרית.
אי אפשר היה לעמוד ליד הצינור כשהמים זרמו מתוכו. אותם מים גם שתינו. כל-כך
התרגלנו שלא הפריע לנו, וכנראה גם לא לגידולי הירקות. כי למלפפוני בן-שמן היה שם בארץ. גידלנו גם תירס ירוק ולקלחים, ובחורף היינו
עושים הרבה כרוב וכרובית.
המחירים היו אפסיים, וכדי להיכנס לשוק. השקענו הרבה עבודת אריזה. היו גם כאלה שגידלו קולרבי וחצילים אבל לא בכמויות מסחריות.
 |
| משקיעים באריזת הכרובית. זאבה אורזת כרובית ותמונה גם וותיקי המושב פרידמן ויוסלביץ . מן האלבום של זאבה לוין יוסלביץ' |
המחירים היו אפסיים, וכדי להיכנס לשוק. השקענו הרבה עבודת אריזה. היו גם כאלה שגידלו קולרבי וחצילים אבל לא בכמויות מסחריות.
סיפור על קולרבי ושתי סטירות לחי
כמו
כל הילדים, גם אנחנו עשינו מעשי קונדס, זאת אומרת: התפלחנו וסחבנו, אבל מה כבר
יכולנו לסחוב, אם לא קולרבי או קנה סוכר
בכפר-הנוער. פעם, כשכבר היינו מבלים על הגשר, הוחלט ללכת לסחוב קולרבי אצל משה
פרידמן. אני בטבעי גם פחדנית, וגם לא יכולתי להשלים שישמידו לבן-אדם שזרע וגידל,
את עמלו. כולם הלכו לשדה ואני חזרתי הביתה. למחרת אני נכנסת למחלבה ולפני שהספקתי
להעמיד את שני פחי החלב, אני שומעת שאגת אימים,
פרידמן מצביע עלי: הנה גם היא השתתפה. לא הספקתי להוציא מלה מפי, וטרח, שתי
סטירות לחי אדירות, מאבא. הוא היה אדום כמו אש, ונרגז. אני לא סיפרתי שאפילו לא
הייתי שם. אבל עם משה לא דיברתי יותר לעולם.
חיים קשה אבל לילדים יש אוכל
אם
ישאלוני ילדי ונכדי, ממה התקיימתם, מה אכלתם ושתיתם באותם ימים? קשה יהיה להסביר.
אבי, כשעלה להתיישב היה יוצא עם חצי ככר לחם עליו היה זורה מים חמים ומסריחים כדי
ללכת אחרי הבהמות כל היום. כך זה היה,
פשוט לא היה בבית דבר אחר. המבוגרים חסכו מעצמם כל דבר שהיה כרוך בהוצאות. בן-שמן לא הייתה חור נידח, היא הייתה במרכז
הארץ גם אז. המושב שכן ליד לוד ורמלה, וגם תל-אביב לא הייתה רחוקה. הערבים היו
מביאים לנו מכל טוב הארץ. ענבים מחברון, ביצים ממצרים. אפשר היה לקנות סרדינים מפורטוגל, ובוליביף
מעודפי הצבא האוסטרלי. הרבה חלבה טובה בפחים. שמן קוקוס שהיו מערבבים עם שירס (שמן
מקומי מסריח) מטוגן עם בצל-מעדן מלכים.
סוכר היה זול, תאנים לא חסרו ותות עצים
גדל פרא. קנו ענבים ובישלו הרבה ריבה שהספיקה גם לחורף. על הגבעות היו עצי זית
ואנחנו היינו כובשים אותם. זיתים
היו מסמר התפריט. לחם מרוח בשמן עם זיתים ותה מתוק – זו סעודה כיד המלך.
 |
| בתיק דוברוב עם חברה וביניהם הלחם שיצא זה עתה מן התנור. את הלחם היו אופים בבית. התמונה מן האלבום של בתיק |
אכלנו
בצמצום אבל לא הרגשנו עניים. היינו תמיד שבעים. עד שהמשק התחיל להניב ואז היה מה
לאכול תמיד- ירקות, חלב, ביצים.
ה ב י ת
הבתים
שקיבלנו מהמוסדות המיישבים היו קטנים. חדר שינה, וחדר קטן לאכילה, ורצפה למטבח.
ובחלל הזה גרנו 5 נפשות. בשנת 1932 נולדה אחותנו עדה ז"ל, ואז היינו ממש
לחוצים במקום. אני הייתי צריכה לעבור לישון בחדר האכילה, ששימש אותנו לכל דבר.
הייתי כבר בת 12, וזה היה קשה מאוד. כל ערב הייתי יושבת ומחכה שהספה תתפנה מיושביה
ואוכל לשכב.
 |
| הורביץ הבנאי בפתח ביתו ההולך ונבנה. את רוב הבית בנה במו ידיו. |
 |
| בית הורביץ כיום בישוב "כרם בן-שמן" |
מאורעות
1936 ורצח השומרים
מזכרונותיו
של דני פרימן בנה של עתידה
מאורעות
1936 החלו למחרת היום האחרון של חג הפסח. הפעם, לא כב-1929, התבצרו חברי המושב
במקומם ובנו עמדות ירי על החומה שהייתה מסביב למושב וליד השער הראשי; ובה בעת בנו בכפר הנוער עמדות
סביב הכפר. במרכז הכפר עבר כביש האספלט היחידי ששירת את תושבי כל הכפרים הערבים
סביב בן שמן והמשיך לבית נבאלה שהגיע למגדל צדק (כיום ראש העין) ומשם לקלקיליה
והלאה צפונה. למרות שהכביש עבר בתוך כפר הנוער ובצמוד לחומת המושב, המשיכו הערבים
לנסוע בו ביום, אך בלילות ירו מפעם לפעם על הכפר ועל עמדת האיתות שהפעילה אמי עתידה על גג בית דר' ליהמן. אולם, התקפה ממש על
הכפר לא ארעה. את עמדות הירי איישו יום ולילה כל העובדים והחניכים הבוגרים מחברת
הנוער.
המאורעות
ארכו כ-3 שנים. הערבים קראו למעשיהם "המרד הערבי הגדול" ומנעו בכוח
מסוחרים ופועלים ערביים לסחור עם היהודים ולעבוד אצלם, בהניחם כי הכלכלה היהודית
תתמוטט; אך, בכך גרמו נזק עצום לכלכלת הערביים שניזונה מהיהודים. לעומת זאת היהודים
הצליחו להתגבר על חסרונם של הפועלים הערביים וכלכלתם שגשגה.
בינואר
1939 יצאו 3 שומרים לסיור בשדות שבין חלקות היער, שניים זאב פרידמן (חבר של חנה
רחמן) וזלמן רוזנברג (חבר של ויקטה סטל) נרצחו בעוד ששרגא, שרכב על הסוסה שנתן
המלך עבדאללה במתנה לחיים ארלוזורוב הצליח להימלט. במקום בו התחולל הקרב נמצאה
גופתו של ערבי שהובאה והונחה בחדר ליד השער של החצר הפנימית בכפר הנוער וכל הילדים
הסתכלנו בו דרך החלון באימה, עד שבאו הבריטים ולקחו את גופתו.
בספטמבר--באותה
שנה-- עם התחלתה של מלחמת העולם השניה הסתיימו המאורעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה