פרק יא'-היחסים עם כפר הנוער
כפר-הנוער "בן-שמן" נוסד בשנת 1927, לאחר שתחנת הניסיונות נסגרה.
ד"ר ליהמן ייסד את כפר-הנוער ובכך בעצם היה ממשיך דרכו של בלקינד שהקים את
קריית-ספר. לפי עדותו של ד"ר ליהמן
(באלבום" כפר הנוער בן-שמן 70 שנה") כאשר חלם ותכנן להקים כפר גדול
לילדים ולנוער חשב על עין-חרוד ולא על בן-שמן. אך מחשש למחלת הקדחת בקרב הילדים
נזנח הרעיון.
 |
| מבט על כפר הנוער מכיוון מושב בן שמן הישן |
אח"כ עלה הרעיון לבנות את הכפר ליד
קיבוץ גבע, אך נוצרו קשיים בקניית הקרקע מן הערבים. לאחר מגעים נוספים עם רעיונות
שונים ולא ממש מעשיים עלתה ההצעה המעשית היחידה – בן-שמן. תחנת הניסיונות הייתה
נטושה. אבל משק הפועלות תפס חזקה על המקום. התפתח מאבק בין ד"ר ליהמן לבין
הנשים, ובסופו ניצח ד"ר ליהמן, וכפר הנוער הפך מרעיון למציאות.
וכך
כותב ד"ר ליהמן בזיכרונותיו (שם, עמ'21): "ביולי 1927 הגיעו ארצה עקיבא
וחיה ונחוצקר-ישי עם ילדי קובנה. לכבוד
בואם ארגן הקדוש ברוך הוא רעידת אדמה חזקה למדי. עמדתי בחצר ופתאום הרגשתי שהאדמה
נוטה תחילה לימין ואחר לשמאל, ויחד אתה
הבניינים. לנו לא קרה מאומה, רק בית אחד ב"עתיד" (שרידי בית
חרושת לשמן) נהרס. שונה היה המצב בעיירה הסמוכה לוד. זו הייתה אפופה ענן אבק. צריח המסגד התמוטט.
מיהרנו לשם על מנת להגיש עזרה. התברר כי נספו שם 32 איש."
שנים
מאוחר יותר דיברו באזור על כך שרעידת האדמה היא זו שהיוותה בסיס להתפתחות מערכת
היחסים המיוחדת בין ד"ר ליהמן לערביי
האזור.
בשנה
הראשונה היו במקום 50 תלמידים, וכפר הנוער צמח. מאמצע שנות השלושים הכפר קיבל צורה
מגובשת, בעלת צביון מקורי וייחודי, שבלט מאז בנוף החינוכי פנימייתי של ארץ-ישראל.
בשנת 1946 הגיע מספר החניכים לשיא של 600 חניכים.
בארכיון
לבון נמצאו כתבות שהופיעו בעיתון "דבר" מראשית שנות השלושים בהן מתוארים
חיי התרבות והאווירה המיוחדת בכפר-הנוער בן שמן:
 |
| כתה בכפר הנוער עם המורה מצד שמאל בין הילדים היושבים קורב למורה יעל בן-אסא לבית דוברוב - התמונה מהאלבום של יעל. |
"את
הערבים מבלים הילדים בשיחות וקריאות משותפות בהשתתפות המורים או במלאכת יד
אומנותית או במשחקים. יש גם חוגים : פסיכואנליזה – ד"ר ליהמן, הודו – הח' זלצר. "חברת הנוער" קשורה קשר
אמיץ עם הנוער העובד. בבן שמן נערכו הרבה פגישות וכינוסים של הנוער העובד. דאגה מיוחדת מוקדשת לחוגים.
 |
| בני הנוער שרים עם חנן אייזנשטאט במרכז התמונה מימי פרידמן מהקבוצה הבולגרית - התמונה מן האלבום של מימי. |
ארוחת הערב בליל
שבת חגיגית, משותפת לכל תושבי הכפר, החל מילדי הגן וגמור בחניכים המבוגרים
והעובדים במוסד, ומלווה בשירה, מוסיקה וריקודים.
במשך יום השבת שיחות, הרצאות,
משחקים משותפים וטיולים. עם שקיעת החמה נערכת ה"סעודה השלישית", בין מנה
למנה –
סיפורים, אגדות ודברי שיר. למסיבות שבת באים רבים מאנשי המושב. שכינת שבת
שורה על כל הכפר.
גם
מטיולים אין כפר הנוער מושך את ידיו. הכנסת משק העזר, חסכון מדמי הכיס שכל חניך
מבוגר מקבל או ויתור על חלק ידוע של הכללה לזמן מסוים – כל אלה יחד מאפשרים קרן טיולים לביקורים
בארץ וגם בחו"ל. הקיץ יצאו לפועל 3
טיולים לחו"ל: למצרים, לסוריה ולעבר הירדן." ("דבר" 3/2/1931)
 |
| חניכי כפר הנוער בן-שמן בטיול שנתי במצרים - התמונה מאלבומו של שמעון גרעין-כל |
"בדצמבר 1932 מלאו 6 שנים לקיום כפר
הנוער בבן-שמן. לשנה זו חשיבות יתרה בתולדות המוסד. בה נשלם המעבר לבית-ספר חקלאי.
סוימה מטרת המוסד ל-6 שנותיו הראשונות, בוסס והורחב המשק בהתאם לדרישות הכיוון
החינוכי החדש והגידול הכללי. הלימודים מתנהלים כיום לפי תכנית בית-ספר חקלאי. 5
שעות לימוד ביום במקום 2-3. השיעורים קשורים בעבודה מעשית ועצמית בענפי המשק
השונים." ("דבר" 4/1/1933)
 |
| צעירי מושב בן שמן בבריכה של כפר הנוער עומדות משמאל בתיק דוברוב ורבקל'ה בלסקי . יושבים מימין: אריק דוברוב, צביקה גלוזמן, יצחק מוסל, וידיק בלסקי. בתוך המים מבצבץ הראש של חנוך וייץ . התמונה מהאלבום של בתיק דוברוב. |
"מלבד תיקונים ושכלולים בבניינים
הקודמים, הולכים ונבנים בניינים חדשים. בית האוכל הכללי נהפך לחדרי לימוד ועתה
הולך ונשלם חדר אוכל מרכזי חדש שישמש גם אולם להצגות ולחגיגות. נבנה גם בית דירה
נוסף לילדים בגיל בית-הספר. הדוחק לעת עתה רב וחלק מהחניכים מהמבוגרים יושבים
באוהלים. בחצר הגדולה עומדים לסדר גן ובתוכו בריכת מים לשחייה ולמשחקים.
במוסד מתחנכים כיום כ250 חניך וחניכה. גמרו
ועזבו את הכפר בתרצ"ב כארבעים חניכים – רובם הלכו למשקי עמק-הירדן –
ובמקום באו 60 חדשים, שליש מהם מחו"ל, בעיקר מגרמניה, אמריקה ופולין. המוסד
עומד גם כיום בקשרים עם ילדי חו"ל ומשיג בשבילם רישיונות עליה. החניכים הם
בגיל 4-17 המתחלקים לארבעה סוגים: גן מעבר, בי"ס עממי ובי"ס
חקלאי. תלמידי ביה"ס העממי 95, וביה"ס החקלאי 90.
 |
| בית הכיתות בגב החצר הפנימית בכפר הנוער בן שמן. |
משפחות-משפחות יושבים
החניכים כל אחת בבית המיוחד לה ובו מטבח, חדר אוכל, חדר שינה, מחסן וכו'. החניכות
לומדים גם משק בית, בעיקר את תורת ההזנה.
המוסד אומר לייסד בשביל החניכות בגיל 14-16 קורס דו-שנתי ללימוד
משק-בית". ("דבר" 4/1/1933).
בתוך
המערך הזה של כפר-הנוער נקלט גם הנוער הבוגר של מושב בן-שמן. מהזיכרונות של בוגרי
כפר-הנוער בקרב בני-המושב, אפשר ללמוד שהיו אלו שנים של אושר גדול. הם למדו במסגרת
תרבותית, שמעו הרצאות, התפתחו באופן אישי ועצמאי. ויחד עם זאת היה להם בית משפחתי
חם, בקרבת מקום. היו להם יתרונות גדולים לעומת הנוער שהגיע מחו"ל, חלקם יתומים
ואחרים ילדים שעזבו את בתיהם למסגרת של פנימייה. כל מה שלא יכול היה לספק מושב
קטן, סיפק כפר-הנוער בן-שמן: לימודים ברמה גבוהה, חברת ילדים, פעולות תרבות,
טיולים רחבים בארץ ובחו"ל, ולבסוף יציאה להתיישבות עם גרעיני הנוער של כפר
הנוער.
 |
| אחת הכתות בכפר הנוער בן שמן בשנות השלושים. מן האלבום של ברטה גרעין-כל שעבדה בכפר הנוער בשנות השלושים כמבשלת וכמטפלת. |
מושב
בן-שמן המשיך להתקיים ואף להתבסס מבחינה כלכלית במשך שנות השלושים ועד אמצע שנות
הארבעים, בזכות קיומו של כפר הנוער בצדו.
אך, "אליה וקוץ בה", כיוון שהמוסד גדל והתפתח, וד"ר ליהמן
רצה להרחיבו, ובאותו זמן 3 משפחות מחברי המושב, החליטו שהן רוצות לעזוב את המושב
(פרידמן משה, פרידמן לויק וגלוזמן). התפתח
משא ומתן חשאי בשנת 1945 בין ד"ר ליהמן לבין המשפחות ללא ידיעת חברי המושב על
מכירת המשקים לכפר-הנוער, ומסירת האדמות השייכות למשקים לידי כפר-הנוער. לחברי
המושב נודע על כך רק בסוף שנת 1945 כאשר ראשי המוסדות המיישבים פנו אליהם ושאלו
מדוע אתם נותנים לחברי המושב למכור את המשקים.
משמעות הדבר הייתה ברורה לכולם, אם יימכרו המשקים, המושב לא יוכל להחזיק
מעמד בשום אופן והם ייאלצו לפרקו. גם כך המושב היה קטן וקשה היה לקיימו מבחינה
כלכלית טהורה.
התזכיר של ד"ר ליהמן על מושב בן-שמן:
ב17-בינואר 1946, כאשר הוויכוח היה בעיצומו,
התיישב ד"ר ליהמן וכתב תזכיר מפורט על הפרשה, שנשלח למוסדות שעסקו בעניין.
(ראו פרק נפרד על הפרשה, פרק יב') מן התזכיר של ד"ר ליהמן אנו למדים רבות על היחסים בין כפר הנוער ומושב
בן שמן:
א.
על חלוקת שטחי הקרקע בבן-שמן ותולדותיה
מוסדנו, אשר אוכלוסייתו היא למעלה מ800 נפש
ובתוכם קרוב ל600 ילדים ונוער, ואשר במשך 19 שנות קיומו חינך כ1000 חניכים לחיי
חקלאות בארץ –
חלקו באדמות בן-שמן הוא לא יותר מאשר 550 דונם, ומזה משמשים לצורכי החקלאות רק 370
דונם. ואילו 13 משפחות המושב (מהן שתיים בתוך תחומי נקודתנו ללא קשר חברתי ומשקי
ישיר עם יתר חברי המושב) מחזיקים בשטח של למעלה מ1000- דונם.
המצב הדחוק הזה בקשר לשטחי הקרקע לא נגרם
באשמתו של המוסד עצמו: כשהתחילו בדצמבר 1926 לדבר על חלוקת שטחי הקרקע בבן-שמן
שהשתייכו לתחנת הניסיונות של ההנהלה הציונית, דרשה הנהלת המוסד שהשטח כולו בגודל
של 700 דונם יועבר לרשות כפר הנוער, אשר בהתאם לתכניתו הרשמית –
שהובאה בזמנו גם לידיעתו של הקרן הקיימת לישראל ושל המרכז החקלאי –
היה צריך להתפתח במשך השנים למוסד גדול בן 500 חניכים. אך על אף מחאותינו המרובות
הופחתו משטח תחנת הניסיונות 330 דונם, מהם ניתנו 30 דונם לשומר היער של הקק"ל
ו300 דונם למושב, שהיה קיים כבר מספר שנים על שטח קטן יותר. לעומת זה הבטיחו לנו
שדרישתנו לשטחי קרקע נוספים תבוא על סיפוקה ע"י קניות נוספות בסביבתנו. פעמיים הייתה הזדמנות לכך אך לדאבון לב סירבה
הקק"ל פעמיים לרכוש את השטחים הנזכרים שהוצעו לקניה בגלל המחיר שנראה לה גבוה
מדי. וכך יצא, שבכל שנות קיומו קיבל המוסד מהקק"ל רק 25 דונם ע"י קניות
נוספות.
עכשיו
–
קניית קרקע מידי הערבים בסביבת בן-שמן היא בלתי אפשרית למעשה היות והסביבה שייכת
לאזור א'. כך התאמצויותינו המרובות בשנים האחרונות לרכוש קרקע מידי הערבים לא נשאו
פרי.
משום
כך – כשמתפנים עכשיו השטחים של 3 המשקים, דעתנו
היא כי למוסדנו ישנה זכות קדימה כלפי כל מועמד חדש אחר.
אל הדף הראשון של התזכיר
ב.
על הגורמים המחייבים תוספת קרקע
למוסדנו.
בפרק
זה מתאר ד"ר ליהמן את מצוקת המקום, וחשיבות הרחבתו. הנצחת זכרו של וילפריד
ישראל ע"י הקמת בניין נוסף הדורש מקום. הצורך בהרחבת השיכון לעובדי המוסד,
ועוד. (לא נרחיב בעניין זה שאינו נוגע לנושאו של הפרק)
ג.
על חוסר האפשרות של המושב להתקיים
כיחידה משקית
1. המושב
בן-שמן אינו מהווה יחידה משקית נורמלית ומבוססת. מספר משקיו הוא בסה"כ 13,
מהם רק 11 מרוכזים בתוך המושב גופו, הנותרים נמצאים בתחומי מוסדנו. שלושה מחברי
המושב החליטו עכשיו באופן סופי לעזוב את בן-שמן והציעו לנו את משקיהם לקנייה. חבר
רביעי מציע לנו לקנות חלק של אדמתו על בית המגורה ובניני המשק העומדים עליה. לפני זמן לא רב פנו אלינו שלושה חברים אחרים של
המושב בהצעה לקבל את משקיהם, היות ואין בכוחם להמשיך.
2. ברור
לכל, שמספר כ"כ קטן של משקים אינו יכול לקיים את המוסדות הנחוצים בכפר הן
בשטח המשקי (באר, צרכניה, הובלה) והן בשטח הציבורי (חינוך, תרבות, רפואה ובטחון).
ועובדה היא שאין המושב באמת מקיים את המוסדות האלה. אך אם למרות זאת חסרונם לא היה
מורגש עד כה, לא למושב בתור יחידה ולא לכל פרט ופרט שבו, אזי יש להודות על כך לכפר
הנוער, שהעמיד תמיד לרשות חברי המושב את מפעליו המשקיים והציבוריים שלו.
3. מאידך
אין למושב בן-שמן כל סיכוי להגיע למצב של יחידה משקית נורמלית. מקובל הוא כיום
בתנועת המושבים שבפחות מ60 משקים אין מושב עובדים יכול להתקיים בתור נקודה משקית
וחברתית. אם נניח אפילו שחברי המושב בן-שמן יסכימו להיפרד מאדמתם למען הקמת משקים
נוספים, - המושב לא יוכל להגיע אפילו לשליש ממספר המשקים הדרוש למושב נורמלי
הנ"ל.
אי
אפשר, איפוא, לטעון כי ע"י מסירת שלשת המשקים למוסדנו תיהרס יחידה משקית
וחברתית.
אל העמוד השני של התזכיר
ד.
על מצבם של יתר המשקים במושב לאחר מסירת
שלשת המשקים למוסדנו.
אין ברצוננו לבטל את הקשיים שייגרמו למושב ע"י הקטנתו בשלשה משקים; אך אנו
סבורים שאפשר ואפשר להתגבר עליהם, וכי יש בידינו להציע למשקים הנשארים יתרונות
משקיים, חברתיים ותרבותיים מרובים, למעלה מהמידה בה נהנו עד עכשיו מעזרתו של המוסד
בשטחים השונים:
1. בשטח
המשקי:
א)
המוסד מוכן להשתתף בכל ההוצאות
הציבוריות והמשותפות של המושב באותה מידה שהשתתפו בהן 3 החברים העוזבים.
ב)
המוסד מוכן להשתתף בעיבוד תכניות
שתאפשרנה להגיע לידי שימוש משקי של הרכוש הציבורי של המושב (כגון מחלבה, כלים
ומכשירים משותפים) באופן כזה, שלמתיישבים הנשארים לא ייגרם הפסד כלכלי בשטח זה
ע"י עזיבתם של שלושת החברים.
ג)
בשנים האחרונות קיבלו חברי המושב באופן
ממוצע מהבאר של המוסד 40 אלף קוב מים.
המוסד מוכן לבוא לידי הסכם עם חברי המושב הנשארים על הגדלת כמות המים, על
הספקה תוכניתית מסודרת, ועל קביעת מחיר בתנאים משקיים נוחים.
ד)
המוסד מוכן גם להבא לאפשר למושב להשתמש
במכוניות המשא שלו ובכלל להרחיב את מסגרת העזרה ההדדית ע"י השאלת מכונות
חקלאיות (טרקטור, קומביין, מכבש וכו' ), מכירת קרח, לחם ומצרכים שונים במחסן המוסד
וכו'.
2. בשטח
החברתי והביטחון:
א)
המוסד מתכוון לפתח את המושב בתור נקודה
יישובית, שלמרות עזיבת שלושת המשפחות, לא יוקטן מספר התושבים אלא להיפך יוגדל: לפי
תכנית הפיתוח שהוכנה ע"י המהנדס ר. קויפמן, תימצא שכונת העובדים החדשה בגבולות
המושב. שם יגורו בעלי מקצוע שונים, עובדי המשק החקלאי, ופקידים העובדים במוסד.
ע"י הגדלה זו של מספר המשפחות יתעשרו גם החיים החברתיים במושב, וגם שאלת
הביטחון –
שהיא רצינית מאד בשביל המושב הקטן של היום – תמצא את פתרונה במידה מסוימת.
ב)
המוסד יהיה מוכן לנהל מו"מ עם ועד
המושב ועם תנועת המושבים על הקדשת בית בתוך תחומי המושב לשם שיכון קבוצה של נוער,
המשתייך לתנועת המושבים. קבוצה זו, שתהיה לה אוטונומיה חינוכית, תלמד בבית ספרנו
החקלאי ותעבוד בחלק במשקי המושב ובחלק במשק החקלאי של המוסד.
גם הגורם החברתי – הן בשביל המושב והן בשביל תנועת המושבים
כולה - וגם גורם הביטחון בשביל המושב כשלעצמו יוגברו ע"י קבוצה זו.
3. בשטח
החינוך, התרבות והטיפול הרפואי:
א:
בית התינוקות – גן הילדים – בית-הספר:
המוסד
היה מוכן לבוא לידי הסכם קבוע עם
חברי המושב הנשארים, שיבטיח להם את קבלת ילדיהם למוסדות החינוכיים שלו
(מבלי להתחשב בעובדה שע"י מסירת מקומות בביה"ס של המוסד לילדי המושב
נגרמים קשיים והפסדים כספיים לפנימיית המוסד).
ב: הפעולה התרבותית והטיפול הרפואי:
גם
בשטחים אלה יהיה המוסד מוכן להעמיד באופן
קבוע לרשותם של חברי המושב הנשארים את המנגנון שלו. כרגע נהנים חברי המושב ללא כל תמורה מהפעולה
התרבותית של המוסד, והם משתמשים במרפאה משוכללת שלנו, אשר הוקמה על ידינו ללא כל
השתתפות מצדכם או מצד קופ"ח. אנו מוכנים לבוא לידי הסכם נוח עם חברי המושב על
השימוש המשותף במוסדות אלה.
ד"ר
ליהמן מציע בתצהירו הצעות מרחיקות לכת לחברי המושב. ההצעות הללו נשמעות היום הגיוניות ביותר, אך
חברי המושב לא היו מוכנים לשמוע על כך, בשבילם זו הייתה שאלה של קיום פיזי, להיות
או לא להיות. הם לא היו עובדי המוסד, הם
לא רצו להתקיים בצלו ובחסדיו של כפר-הנוער,
לקח להם שנים רבות להתבסס במשקים עצמיים ובמסגרת שיתופית של מושב עובדים,
ולכן גם נאבקו במשך למעלה שנתיים, נגד פרישת שלושת המשקים, ובעד הרחבת המושב (כפי
שיתואר בפרק יב').
גם
ד"ר ליהמן ראה בצורך שלו להרחבת המוסד שאלה קיומית ולכן גם הוא לא ויתר על
המאבק, וכך הוא מסכם את התזכיר שלו:
"בתור סיכום הננו סבורים שעל סמך האמור
לעיל לא יהא זה מוצדק לא מבחינה לאומית ולא מבחינה מוסרית, אם ימנע בעד מוסדנו
להעביר לרשותו את שלושת המשקים אשר חברי
המושב העוזבים מוכנים למסרם לנו. הסברנו כי מכל הבחינות קיומו של מוסדנו בעתיד מותנה במציאת פתרון
לבעיית הקרקע שלו."
