פרק ו' - הקמת המושב

פרק ו': הקמת המושב

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה,   קבוצת הפועלים של בן-שמן מתחילה לפעול באופן אינטנסיבי לקראת הקמת מושב העובדים במקום. הם עובדים על תוכנית יסודית לפיתוח בן שמן למושב עובדים.  השטח הכללי חולק בין המושב ובין תחנת הניסיונות ש"ירשה" את בנייני המשק המרכזיים של החווה. 

 
 

     בארכיון הציוני מצאנו:    שתי  תכניות לפיתוח בן-שמן למושב עובדים   

תכנית אחת  כתובה  בכתב-יד  (עם מחיקות רבות מה שעושה אותה מעניינת יותר ואותנטית יותר).  נביא כאן כמה  עניינים והגדרות מן התוכנית  (מי שמתעניין בתוכנית במלואה יעיין במקור, ההגדרות והמינוחים הובאו כאן כלשונם, הדברים נכתבו בכתיב חסר כפי שהיה נהוג בתקופה זו, לצורך זרימת המידע תיקנתי לכתיב מלא ולא שיניתי את הנוסח ) .

מקומה של בן-שמן -  חוות בן-שמן נמצאת במרחק של 3 ק"מ לצפונית מזרחית מלוד ובמרחק של  5 ק"מ לצפונית -מזרחית מרמלה. גבולותיה בצפון ובמזרח הם: אדמת הכפר הערבי חדיתה. מפאת דרומית מזרחית דר אבו-סלמה. ובצפון דהריה.

תרשים אזור בן-שמן  מתוך ספרון של פנחס נאמן על בן שמן שיצא לאור ב  1929 תרפ"ט

הדרכים -  2 דרכים עוברות בקצה הגבולות הצפוניים והדרומיים של בן-שמן ומובילות מצד אחד ללוד ולרמלה, ומהצד השני לכביש של ירושלים.  בזמן האחרון סללה ממשלת-הצבא הבריטית כביש-אבנים העובר ממזרח למערב בתוך בן-שמן, קרוב לשערי החווה.

הדרך שחיברה את החווה עם  המושב  שם נסלל כביש האבנים ממזרח למערב. על העגלה ילדי המושב.

 

מסילת הברזל -  תחנת מסילת הברזל הכי קרובה  היא : תחנת לוד שבה מתחברות המסילות הכי חשובות: קנטרה - לוד - חיפה - דמשק  ומסילת: לוד-ירושלים.  בן-שמן נמצאת איפוא, בקרבת מקום לנקודת-חבור חשובה מאד שתעזור הרבה בעתיד להתפתחות החווה בתור מושבה.

השווקים -  השווקים הכי קרובים הם: לוד ורמלה. כמו כן אפשר להעביר על נקלה את החלב והירקות למכירה בשוק יפו.

אל המקור: תוכנית לפיתוח מושב בן-שמן  עמ' 1  עמ' 2   עמ' 6     עמ' 7
 

הספקת המים - בבן-שמן מסודרה היטב הספקת-המים לשתיה ולצרכי המשק האחרים. אפשר גם להספיק מים לגדול הירקות ולהשקאת המשתלות. יש שם משאבה העובדת ע"י כוח מניע וגם בריכת מים.    בעזרת צינורות לברזים הכניסו את המים גם אל תוך הבתים.

הרחבת הישוב - צריך יהיה להתאמץ לקנות אדמה סמוך לבן-שמן ולהגדיל את מספר המתיישבים.  לפי דעתנו צריך מושב אידיאלי להכיל מאה משפחות. אולם במקרה זה נהיה מוכרחים להסתפק ב- 30 משפחה. מקווים אנו להשתמש בכל הזדמנות שתהא בכדי להגדיל בעתיד את מספר המשפחות ע"י רכישת האדמה. 

החוק לבחירת מתיישבים - צריך יהיה לבחור את המתיישבים העתידים מבין הפועלים החקלאיים שיוכלו לעבד את האדמה בעצמם, בלי עזרת שכירים. עלינו יהיה לבכר על כולם את הפועלים שעבדו בא"י לכל הפחות במשך 5 שנים, ושבמשך הזמן  הזה הספיקו להתמחות במקצועות חקלאות שונים.

 

תנאי  ההתיישבות הכלליים – הקרן הקיימת לישראל  תמסור את האדמה למשפחות הפועלים לפי תנאי החכירה בירושה. לתכלית זו יסדרו מקודם חוזה לשלש שנים. בסוף התקופה הזאת  יצטרכו לסדר חוזה תמידי. היות ומשכורת הפועלים  הייתה קטנה לפני המלחמה  לא יכלו אלה מבין הפועלים  לקמץ ולו גם מצער, על-כן אי אפשר יהיה לדרוש מהפועלים האלה להשתתף בהוצאות. הם יצטרכו לקבל הלוואות מספיקות, מאיזה מוסד להלוואה או  חברה להתיישבות, שתשמשנה  להם לקרן העבודה.

ההסתדרות הציונית העולמית תצטרך למסור להם את הכספים הדרושים לסידור המוסדות התרבותיים והציבוריים כמו למשל בתי-ספר, שרות סניטרות וכו'.

וועד ההתיישבות- מיד אחרי בחירת משפחות הפועלים  יצטרכו ליצר וועד התיישבות שחבריו יהיו באי-כוח הקרן הקיימת, מוסד ההלוואה והמתיישבים עצמם.  הועד הזה יטפל בכל פרטי-המושב וייקח על עצמו את הנהלת סידור המשק,  צרכי המושב וענייניו הכספיים.

 

      בתחילת שנת תרפ"ב  (1920) שלחה קבוצת המתיישבים בבן-שמן מכתב לי.  אטינגר הוא עקיבא יעקב אטינגר  מנהל המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בא"י מכתב ובו הם מבקשים לקבוע מי "בעל-הבית" בבן-שמן, מי אחראי על הרכוש, וכיצד מתחלקים המבנים בין תחנת הניסיונות לבין המושב.  הם גם מבקשים עזרה בהוצאות ובתיקון מכון המים.   על המכתב חתום בשם המתיישבים א. יוסילביץ, הוא אהרון יוסילביץ  חבר המושב מייסודו ועד ימיו האחרונים.

המכתב יובא כאן במלואו בשל חשיבותו (הכתיב החסר הוחלף לכתיב מלא):

 

בן-שמן, י"ט חשוון תרפ"ב.

לכבוד

       הא' י. אטינגר,

         מנהל המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בארץ-ישראל,

י  ר  ו  ש  ל  י  ם.   

א.נ.

     אנו החתומים מטה, קבוצת המתיישבים בבן-שמן, פונים לכבודו בדבר סידור בן-שמן להבא בקשר עם עתידנו ובקשר עם תחנת הניסיונות המסתדרת שם.

   1.) לפי החלטת הועידה של באי כוח  הקבוצות העובדות במשקים החקלאיים, שהייתה בחיפה, ושכבודו השתתף בה, ולפי הצעתו שנתקבלה בוועידה, ושגם מר י. וילקנסקי, מנהל תחנת-הניסיונות, הסכים לכך, הוחלט לסדר בבן-שמן התיישבות קבועה של 12 משפחות על שטח של 600 דונם פלחה ושטח קבוע נטעים שיטעו בהר,  ושהתחנה תקבל שטח של 900 דונם פלחה ושאר המטעים.

אנו המשכנו את עבודתו מאז ועידת חיפה עד סוף שנת העבודה האחרונה בכיוון זה.  בחשבנו שבסוף השנה - או לכל היותר – תיכף ומיד  אחרי הקונגרס - ייגשו לגשם  את ההחלטה ולהוציאה לפועל.  לדאבוננו עברו כבר שני חודשים משנת העבודה החדשה. אנו ממשיכים את עבודתנו וגם תחנת הניסיונות התחילה לעבוד בהתחלת השנה, אבל המצב איננו יכול להמשך כך להבא.  אין צורה קבועה למשק. אין "בעל בית" אחראי ואין מי שישלם מיסים וידאג לחובות שנשארו על המשק.  כל אחד חושב שהוא "בעל הבית"; או להיפך שהכל שייך לקרן הקיימת ומותר לו להשתמש בזה כל-זמן שזה טוב לאיזה שימוש.  מצב כזה בלתי אחראי איננו יכול להמשך להבא. ובייחוד אין אנו יכולים להסכים לכך, מכיוון שאנו יודעים שלפני 3 שנים נמסר על אחריותנו המשק ואנו האחראים על שלמות האינוונטר החי והדומם.  לכן אנו פונים  לכבודו  ומבקשים, שבמשך שבוע ימים, או אולי עוד היום - מכיוון שמר וילקנסקי נמצא בירושלים, - לסדר את הדבר, - עפ"י העיקרים הבאים:

 

   א.) שדות הניסיון נשארו חייבים לקבוצה עבור עבודה והוצאות המשק במשך תרפ"א  סך 408.- לי"מ (לירות מצריות) . הכסף הזה הוקצב לסילוק חובות העושר,  וחלק לחברת אנגליא-פלשתינה.   (סך 250.- לי"מ שילמנו כבר לאפ"ק ממכירת החיטה.) החובות האלו מוכרחים להשתלם במשך 20 יום. מהממשלה עלה לנו בקושי להשיג ארוכה ל25- יום.

   ב.) עד שלא תינתן לנו אפשרות לבנות בתים אחרים אין אנו יכולים למסור את הדירות שאנו יושבים בהן.  המקסימום של החדרים שנוכל למסור לתחנת הניסיונות הוא 4 - 5 חדרים בחצר לפי דרישת מר וילקנסקי ושני בתים (המכילים 4 חדרים )  מבתי "בצלאל", בית אחד מבתי-בצלאל אנו חושבים שיהיה נחוץ למסור לקבוצת היעור.  ועל המחלקה לדאוג במוקדם לסדר עם מר דוד נדב שיבנה את הבית.

     ג.) תחנת הניסיונות מתחילה השנה לעבוד רק על שטח של כ-300 דונם אדמה המזובלה, את שאר השטח אי-המזובל, לא תעבד התחנה השתא.

לקבוצה לא תהיה שום אפשרות לעבד את השטח הנשאר - כ-300 דונם, - מכיוון שהתקציב שלנו הוא מוגבל מאד, רק מהכנסת המחלבה.  כמו-כן לא תוכל הקבוצה לעבד על חשבונה את השקדים והזיתים הנמצאים על-יד החווה מכיוון שהם במצב רע מאד ואינם יכולים לכסות את הוצאותיהם.

     כמו כן כדי להזכיר לכבודו שהחרובים בשטח המיוער התפתחו יפה מאד, ותחנת-הניסיונות אולי תקבל עליה את הטיפול בהם. ואז עומדת שאלה, אם כדאי להשקיע כסף  בעבור היעור.  אנו מזכירים זה, כדי שהאחריות לא תיפול אחרי-כן על עובדי המקום, - כנהוג אצלנו אחרי המעשה למצוא "שעיר-לעזאזל".

     ד) שאלת ההוצאות לשנה הנוכחית וכמו-כן להבא מוכרחות להיות קבועות מאד - מי ובכמה משתתף בהן.  ההוצאות הכלליות הן: עזרה מדיצינית, הספקת-המים, בית-ספר, הגנה ושמירה.

     אנו איננו מקבלים השנה שום תקציבים מהחוץ והכל מתנהל על הכנסת המחלבה, ואין למשק שלנו שום יכולת לספק את כל הצרכים האלה ואפילו לעת עתה, מכיוון שתחנת הניסיונות לא הכניסה לנו עדיין שום כספים לשם ההוצאות האלו ועד שלא יסודר העניין נהיה מוכרחים, מחוסר אמצעים, להפסיק את כל הדברים האלה - חוץ משמירה - לתחנת-הניסיונות.

     ה.) שאלת המים: עד היום מוציאה בן-שמן להספקת-המים סכומים גדולים מאד ביחס לגודל המשק.  הסיבה היא שהמכון הוא רעוע מאד ודורש תיקון יסודי מיידי - שבלעדו אי אפשר יהיה לגשת לסדור התיישבות קבועה למתיישבים וגם לתחנת-הניסיונות.  התיקון הוא לפי דעת מומחים, שביקרו את הבאר, להחליף את המשאבה של 2 צול במשאבה של 4 צול.  כמו כן צריכה המשאבה להיות בנויה כולה מנחושת קלל מכיוון שהמים הם "מי חלודה" והכל נאכל ע"י החלודה במשך זמן קצר מאד.  לפי דברי מר וילקנסקי לא תסדר תחנת-הניסיונות משק של השקאה, ומובן מאליו שעלינו לדאוג בהקדם לסדור הדבר.  אנו פונים לכבודו ושואלים לעצתו באיזה אופן ומאיזה מקור נוכל להשיג את ההלוואה בסך 800.- לי"מ בערך לסדור המכון.

   

   אנו מבקשים את כבודו, לטובת המקום שהוא מסר לנו אותו לפני שלש שנים, לסדר ולגמר את בירור השאלות הללו בהקדם האפשרי.

                                                

                                                                 בכבוד רב

                                                    בשם קבוצת המתיישבים

                                                          א. יוסילביץ (חתום בכתב ידו)

אל המקור : עמ'1   עמ' 2    עמ' 3

מכתב זה  הוא עדות לכך שהקבוצה של בן-שמן החלה לפעול באופן עצמאי, לכוון הקמת מושב עובדים כבר משנת 1919. המכתב מעיד על מצוקה כספית וגם על רצון לפתור בעיות מול תחנת הניסיונות.  בסופו של המכתב פונים המתיישבים בבן-שמן אל מר' יעקב  אטינגר בבקשה שיעזור להם להשלים את תהליך הקמת המקום שאותו  מסר  למתיישבים שלוש שנים לפני כן לשם הקמת מושב עובדים.  

     

     מושב העובדים הוקם לאחר שהיו קיימות כבר בארץ-ישראל מושבות  שהוקמו על-ידי אנשי העלייה הראשונה, וקבוצות שהוקמו על-ידי העלייה השנייה. מייסדי מושבי העובדים  היו אנשים, אשר לא מצאו את מקומם בשתי צורות היישוב הללו, ואשר ידעו בראש וראשונה מה אינם רוצים שיהיה בצורת היישוב שהם מקימים. כך נוצר רעיון-ביניים - מבחינה אידיאולוגית, כלכלית וחברתית – בין המושבה הפרטית מחד גיסא והקבוצה השיתופית מאידך גיסא. מכיוון שהתהליך היה אבולוציוני, הרי שבניגוד למושבה ולקבוצה, שצמחו מתוך המציאות והחיים בארץ וללא תכנון מוקדם, הייתה למושב העובדים תכנית מוגדרת מראש.

      את הבסיס לרעיון מושב העובדים הניח יצחק וילקנסקי (אלעזרי-וולקני). בניסיונותיו החקלאיים,   שנעשו בחוות בן-שמן ובחוות חולדה, הוא טיפח ושיבח את משק החלב ומשק העופות, ויצר את ה'משק המעורב', שהיה למעשה השיטה המשקית שעליה ניבנו מושבי העובדים. שיטה זו מבוססת על משק רב-ענפי ואינטנסיבי, שיאפשר את קיומה של  המשפחה בעבודה עצמית בלבד. הגיוון בענפים אמור היה  להעניק בטחון כלכלי ולאפשר את קיומו כמשק הנושא את עצמו.

        לבסיס הכלכלי נתן וילקנסקי חיזוק רעיוני בשורה של מאמרים שפרסם בעיתון 'הפועל הצעיר', ובהם קבע אבני-דרך לרעיון המושב. כמנהל החוות בבן-שמן ובחולדה, שבהן עבדו חלק מהאנשים אשר ייסדו מאוחר יותר את מושבי העובדים הראשונים, הייתה לו השפעה מרובה עליהם, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה האידיאולוגית.

     ההלכה של וילקנסקי  הפכה למעשה, כאשר אליעזר יפה, שעבד בחוות בן-שמן,  שילב את התיאוריה עם תכנון קפדני ומדוקדק תוך קביעת עקרונות יסוד. ופרסם בשנת 1919  את החוברת 'ליסוד מושבי עובדים',  שנכתבה כשלוש שנים קודם-לכן.

אין ספק שאנשי מושב בן-שמן, הכירו את הרעיונות וגם את החוברת של אליעזר יפה, הם חתרו להקים מושב עובדים במקום שהם הכירו, אך הם היו קבוצה קטנה, אליעזר יפה עצמו החליט לא להישאר בבן-שמן. השטח המצומצם שהוקצה להם בצד תחנת הניסיונות  לא אפשר לקיים את העקרונות שהותוו בחוברת של אליעזר יפה.

     מייסדי מושב העובדים הראשון נהלל הגיעו ממקומות שונים: דגניה, הקואופרציה במרחביה, חוות כינרת , חולדה, בן-שמן, מקווה-ישראל, מושבי הפועלים ביהודה ופועלים חקלאים שנדדו במושבות העלייה הראשונה. הם התגבשו סביב הגרעין הראשוני, שנוצר בכינרת בשנת 1919, ובהמשך בחרו את המצטרפים בקפדנות. בישיבה הראשונה השתתפו  שבעים חברים שהם ראשי בתי-האב שייסדו את המושב.

   

     ייתכן מאוד שבן-שמן הוא בעצם המושב הראשון שקם בארץ-ישראל מבחינת הזמן.   אך כיוון שהמוסדות המיישבים רצו להקים את המושבים על-פי הכללים והעקרונות שהותוו במנשר של אליעזר יפה. הוא לא נחשב ככזה מאז ועד היום.