משפחת כרמלי או מי אתה יחיאל כרמלי?
משפחת כרמלי
נמנתה על מייסדי מושב בן-שמן, אך לא נשארה במושב עד שנת 1948, לאחר שנים מספר
עזבה המשפחה ומכרה את המשק לאחד מבני משפחת בלסקי, גרשון בלסקי.
בספר העלייה
שנייה כרך א' כתב יחיאל כרמלי את קורותיו,
מהיום שהחל להיות ציוני, כנער, עלייתו לארץ, ונדודיו בכמה מקומות בארץ. אנשי
בן-שמן לא שמרו על קשר עם המשפחה, אך ראויים דבריו של כרמלי להופיע בספרנו כלשונם,
בעקר בגלל האותנטיות שבהם והתחנות הרבות שעבר האיש בארץ מיום עלייתו.
זיקתי ושאיפתי
לציונות התחילה בהיותי נער. ביתנו היה בית ועד לצעירים משכילים וקוראי עברית. אבי
היה יהודי למדן, בקי בש"ס ופוסקים, אך גם נתפס לספרות ההשכלה. בארון הספרים
שלו היו ליד הש"ס ומשנה תורה של הרמב"ם גם "מורה-הנבוכים"
ומורה נבוכי הזמן של נ. קרוכמל. ספרי
רמח"ל ושד"ל , וגם "אהבת
ציון" של מאפו. ויתר ספרי ההשכלה של התקופה, הוא גם קנה את השקל הציוני. בגיל
צעיר נפטר בתאונה.
הרצל איננו!
אחי הגדול ממני יסד אגודה ציונית ושמה
"אחי-מציון", והיה מקבל את העיתון "הצפירה" שהופיע אז בורשה. הייתי אז בן 12. ולפתע, בוקר אחד, נתקבל העיתון עם
הכותרת "הרצל איננו", ברגע זה , מרוב התרגשות, נפלה כוס התה שהחזיק אחי
מידו. זה עשה עלי רושם חזק, ומאז התחלתי לחשוב על ציונות ארץ-ישראל. התחלתי לקרוא ספרות ציונית בשפה העברית. בימים ההם היתה תסיסה גדולה בנוער היהודי
בכיוון הסוציאליסטי. נוסדו אז המפלגות כגון "בונד" , ס"ס,
ו"פועלי ציון".
היתה אז לפי
המקובל בושה להיות ציוני זעיר-בורגני, אבל אני נמשכתי לציונות.
ב-1909 התאספנו
חבורת צעירים קטנה דוברי עברית וייסדנו אגודה ושמה "חלוצי ציון". כל חבר
בה היה חייב לעלות לישראל תוך שנתיים. האגודה התחייבה לעזור לנזקקים בהוצאות
הדרך. המדריך המבוגר ברוחו ביננו היה חבר
שבא מעירה קטנה לורשה – נתן חופשי. הוא ועוד שני חברים עלו הראשונים מבין
"חלוצי ציון" לישראל. אנו הנשארים התכוננו לעליה, וחכינו להתבגרות יתר
בגיל וגם בכסף, היינו אז בני 16-18 והיה צריך לקבל רשות ההורים ליציאה.
בינתיים עסקנו בעבודה ציונית, כגון מכירת
שקלים ובולי קק"ל. התאספנו כל שבוע בבית הכנסת "שערי ציון" לדבר
עברית, לקרוא את הפועל הצעיר שנתקבל מהארץ, ואת מכתביו מלאי הענין של נתן חופשי על
חיי הפועל בישראל.
עלייתי ארצה
בג' דחנוכה תרע"ב 1912, ביום צאת קבוצת
חברינו את ורשה, - שמונה חברים לעליה – נערכה מסיבת פרידה בביתנו, ובאותו ערב בשעה
10 בלילה הלכנו לרכבת הנוסעת לאודיסה, בלויית עשרות חברים והורים. קריאות פידה
נרגשות הדהדו באויר : "להתראות בארץ ישראל!"
כשלושה שבועות לפני נסיעתנו פירסמנו בעיתון
"מומנט" כי קבוצת צעירים נוסעת לארץ ישראל בתאריך הנ"ל, וכתובתי
היתה רשומה שם. הוצפתי בעשרות מכתבים מכל קצוי רוסיה, שכותביהם הכריזו על רצונם
להצטרף לקבוצתנו. ואמנם אחדים מהם הצטרפו אלינו באודיסה ועם אחרים נפגשתי אחרי כן
בארץ. באוניה המפליגה מאודיסה לחיפה פגשנו
שני חברים שחזרו ארצה, צבי יהודה ויוסף
ברץ, התלכדנו סביבם ושמענו מפיהם על החיים בארץ, ובעיקר מחיי קבוצתם אום-ג'וני
(דגניה). הנסיעה נמשכה באוניה קטנה זו 15 יום, מפאת הסערות בים, היה המצב באוניה
חמור מאוד. בשבת טו' טבת תרע"ב הגענו לחיפה.
הדרך לחדרה
התכוונו לשים
פעמינו הגלילה, אבל אמרו לנו בי בעונת הגשמים אין שום עבודה שם בשטחי הפלחה. לכן
הפנו אותנו לחדרה, לעבודה ב"בחר" לפני הנטיעה. שכרנו 2 עגלות, העמסנו
חפצינו ונסענו לחדרה. בהגיענו לביצות "כברה" הצליחה עגלה אחת לעבור את
הביצה, והשניה שקעה עד ציריה. בעמל רב חילצנו את הפרידות מן הבוץ, אבל את העגלה
אי-אפשר היה לחלץ. היה הכרח להעביר החפצים מהעגלה השקועה לראשונה, בוססנו בבוץ עד
הברכיים עד אשר העברנו כל החפצים רק בשעה
4 לפנות בוקר הגענו לחדרה.
שלושה חודשים עבדתי בחדרה בהוצאת יבלית ונטיעת
פרדסים. שבועיים לפני פסח החלטנו אני עם חברי לנסוע לכנרת. שכרנו גמל העמסנו עליו
החפצים, ואנו הלכנו אחריו ברגל עד חיפה, מחיפה נסענו ברכבת למרחביה שם עבדו חברים
מ"חלוצי ציון" שהקדימו לעלות ארצה. באותה שבת השתתפתי בתגרה בין אנשי
מרחביה לבין הערבים, שהכניסו גמלים וחמורים לתוך שדות התבואה.
רועה פרות
כנרת
היתה אז חוה, והמנהל שם היה אגרונום גולדה. הציעו לנו למלא מקומו של רועה
שחלה ולרעות עדר פרות. למחרת יצאנו עם העדרי להרי כנרת, שמחים, וגאים. לקראת
הצהרים תקפנו הברחש, והפרות התחילו לרוץ
ולהתפזר לכל קצווי השטח. אנו לא ידענו לאסוף אותן, אך הפרות מתוך הרגל רצו הישר
לים כנרת ונרגעו.
מה גדולה היתה שמחתי, כי אני יליד הכרך הגדול
"ורשה", רועה עדר פרות במורדות הכנרת מול הרי גולן. בהשראה זו כתבתי
מכתבים נלהבים לחברים שנשארו בגולה. אך לצערי עלי לציין, כי מקבוצתנו בת השמונה
חזרו ששה לגלות אחרי היותם כאן 3 חודשים...
בקיץ תרע"ב עברתי לעבוד לדגניה בקציר.
אותו זמן התקיימה חתונתם של יוסף עם מרים ברץ, החופה עשויה שיבלים. אורחים רבים
התאספו ובאו בעגלות מהגליל התחתון והעליון, השמחה הגדולה עשתה עלי רושם כביר,
בהיותי רק חצי שנה בארץ, לא יכולתי לתאר לעצמי צורת חופה כזאת.
לרוחמה
עזבתי את עמק הירדן ונסעתי לפתח-תקוה, שם עבדתי עבודות שונות אצל איכרים וגם התחלתי
לחפור את הבאר הראשונה בעין-חי. בקיץ תרע"ג התחלתי לשמור בכרמי ראשון-לציון,
בגמר הבציר הזמינו אותי ועוד 2 מחברי ללכת לרוחמה, והיינו בין ראשוני כובשי רוחמה,
שהיתה אז שממה ממש, מבאר-טוביה שהיתה אז הנקודה האחרונה בדרום היה צורך לנסוע 5
שעות בעגלה עד רוחמה, ובחורף היא היתה מנותקת לגמרי בגלל הואדיות העמוקות שהתמלאו
מים. גשרים לא היו עדיין.
ב-
1914 החליטה הסתדרות הפועלים חקלאית להפוך את בן-שמן לחוות-לימוד, המנהל
דאז הזמין אותי עם שני חברי לעבוד בחוה. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, בגורלי
נפל להיות הממלא את חובת עבודת הכפיה מטעם חוות בן שמן במדבר-סיני, אצל הצבא
התורכי, הובלתי שמה צינורות ממרכז הארץ עד הסואץ.
בשנת 1919 יצאתי מסרפנד, מקום חניית הגדוד
העברי, בליווי חייל מהגדוד, בעגלה טעונת נשק מוסווה בכוורות ריקות, במטרה להביא
תגבורת לחברינו בתל-חי. בדרך בין טול-כרם לכרכור שקעה העגלה בבוץ , ונאלצתי לרוץ
לכרכור להביא עוד זוג פרידות למען לחלוץ את העגלה. לפתע הופיעו לקראתנו כמה אנשי
צבא אנגליים, לאשרנו הם רק הסתכלו בנו והסתלקו מבלי לחפש בכלינו.
קבלת פנים להרברט סמואל
ב-1920 החליט ועד הצירים על יד הסוכנות
היהודית ליער את הארץ, למטרה זו נוסדו בכמה מקומות משתלות לעצי יער ופרי, עלי
הטילו להקים את המשתלה בחברון. היינו 6 חברים וחברות. סידרנו את המשתלה, ומלבד זה
הכנסנו רוח ציונית של חלוצים לתוך חיי הקהילה היהודית בחברון.
באותו קיץ ביקר הנציב העליון הרברט סמואל בפעם
הראשונה בחברון, והקהילה היהודית ערכה את קבלת הפנים לנציב במשתלה אצלנו. כשנה
היינו בחברות ולבסוף בוטלה כל התכנית.
חזרתי לבן-שמן, החווה התפרקה, מחציתה לתחנת
הנסיונות ומחציתה למושב עבור 12 החברים הותיקים שנשארו מהחווה, הייתי אחד מהם ושם
בניתי את ביתי.
