פרק א' - לפני היות המושב

פרק א':  לפני היות המושב

 

רכישת  אדמות באזור בן-שמן

     בקונגרס הציוני הראשון ב־1897 העלה צבי הרמן שפירא את הרעיון להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. ארבע שנים לאחר מכן, בקונגרס הציוני החמישי ב-1901, הוכרז על ייסוד "הקרן הקיימת לישראל" - ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית. הקרן הקיימת נוהלה על ידי ההסתדרות הציונית. הרכישות הראשונות לקרן הקיימת נעשו בשנים 1904 - 1905.

     המוסד הכספי של ההסתדרות הציונית - בנק אפ"ק (אנגלו פלשתיין קומפני)  החליט לקנות קרקעות באזור "בית-עריף" שהוחזקו בידי תושבי הכפר הערבי הסמוך חדיתא (כיום מושב חדיד). הקרקעות נרכשו"כדי למכרן לאנשים אמידים שיתיישבו בארץ". כ- 2,400 דונם נרכשו בחורף תרס"ד (1904) מידי שייך מבני נעלין, במחיר 30 פרנק (פרנק זהב= 40מא"י) הדונם, אח"כ הועלה המחיר ל- 34.50 פרנק לדונם, ובסופו של המו"מ שולמו 80,730 פרנק זהב.

שלט שהוצב ע"י הקרן הקיימת לכבוד תרומתו של ברוך כהנא מפלויישתי רומניה לבניין מושב בן-שמן.  הוא תרם כספים החל משנת 1910,
לצורך רכישת האדמות היו כנראה עוד תורמים.

 

בית-חרושת לשמן וסבון

   בשנת 1903 הגיע לארץ נחום וילבושביץ (לימים -וילבוש) שעמד בראש קבוצה של חובבי ציון ממינסק ברוסיה, כדי לבדוק את האפשרויות לפיתוחה התעשייתי של הארץ: חיפוש מקורות אנרגיה, בדיקת דרכים לשכלול ופיתוח התעשיות המסורתיות - בעיקר של שמן וסבון. וילבוש הציע להקים חברה שתעסוק ביצירה משנית של שמן זית מגפת לאחר שהוצא ממנה השמן. באותה עת תהליך זה בוצע בארץ במכבשי עץ, וילבוש הציע לעשות זאת באמצעים כימיים ע"י בנזין.

כדי להקים את בית החרושת, נמצא מקום בשטח צפוף של מטעי זיתים ובתי בד מהם ניתן לקנות את הגפת. נקנו 100 דונם מאדמות כפר ח'דיתה שמצפון מזרח ללוד.    וילבוש נסע לאירופה כדי ללמוד את מלאכת המיצוי הכימי ולהזמין את המכשירים הדרושים לכך.  

בית החרושת "חדיד" שלימים נקרא "בן שמן", הוקם בשנת 1905 במימון כספי יהודים מצריצין ( עיר גדולה מאוד ברוסיה כיום וולגוגראד, בימי סטאלין נקראה סטאלינגראד)  שנענו ליוזמתו של וילבוש.   בית החרושת החל לפעול בסוף ינואר 1906 עם קבלת הציוד כולו.

העונה הראשונה לא היתה ברוכה במיוחד - מתוך 260 טונות גפת הופקו כ-10% שמן ובסוף העונה ירד שיעור השמן לכ-5-6% בלבד. בית החרושת שימש את איכרי פתח-תקוה ורחובות.

בשנת 1906 נישא וילבוש לשושנה פיינברג . יחד עם שמואל פבזנר ואליהו ברלין הקים את חברת "עתיד": בית החרושת למעשה שמן ובורית (כלומר - למיצוי שמן גפת ולסבון).

שם החברה ניתן על ידי "אחד העם", ובית החרושת "חדיד" הצטרף לחברה.

נחום וילבוש קיווה, שמפעלו ישמש לא רק ליצירת שמן מגפת, במשך עונה די קצרה בשנה, אלא גם ייצר סבון, כוהל (ספירט) מדורה, ישמש טחנת-קמח ועוד.

מרדכי פרימן עם עובדי בית החרושת  "עתיד"  1910 . 
התמונה מתוך הספר המשפחתי "משפחת האדמה" שהוציאה עתידה פרימן  בשנת 1985

     בתחילה המפעל היה רווחי גם בהעדר מנגנון משרדי ומסחרי: וילבוש היה מנהל ופועל ראשי הממונה על הממצה (את הגפת).  המכונאי נתן שיפריס,   היה זה שהתקין, הפעיל ותיקן את כל התקלות, שיפריס גם הציע לתת לבת הראשונה שנולדה למשפחת פרימן בבן שמן את השם "עתידה" ע"ש בית החרושת עתיד.  פרימן היה מזכיר, מנהל חשבונות, קניין של חומר הגלם ומשווק את התוצרת הסופית (סבון). "הרכב הצמוד" של וילבוש היה סוס עליו רכב לסידור כל ענייני המפעל, ובהתחלה גם הוביל עמו מים מלוד (עד שהופעלה הבאר במקום). הפועלים היו קבועים וקיבלו שכר גבוה לאותם ימים - 50 פרנק (10 דולר) לחודש ועבדו במסירות רבה, וכמוהו לא קיבלו כל תשלום עבור שעות נוספות.

  עם תחילת הפעלתם של מכבשי ברזל בתעשייה המסורתית ירד מאוד אחוז השמן בגפת, ולכן יצור שמן מגפת הפך לפחות ופחות כדאי.    בעקבות קשיים כלכליים נסגר המפעל ב-1910. 

בשנת 1922 החלו נחום וגדליהו וילבושביץ להקים את בית החרושת "שמן"  בחיפה ליד בית החרושת "עתיד" והחלו להרכיב את המכונות. במפעל החדש שילבו שיטות ייצור ומיכון מתקדמות - מכבשים הידראוליים ומנועי דיזל, בית זיקוק ומסבנה מודרניים. מנועי בית החרושת נחנכו בדצמבר 1924 על ידי הנציב העליון הבריטי סר הרברט סמואל.

משפחת פרימן ליד ביתם החדש מרדכי  וחוה עם ארבעת ילדיהם.
מתוך הספר "משפחת האדמה"   שיצא לאור בהוצאה משפחתית בשנת 1985

 מרדכי פרימן הגיע לבן-שמן בהזמנתו של  וילבושביץ שחיפש  בעלי-מקצוע לעבודות שונות במפעל, הוא פנה למנחם שיינקין יו"ר ההסתדרות הציונית והלה המליץ על בן העיירה שלו מרוסיה כרואה חשבון מוסמך, כך הוזמן מרדכי פרימן לבן-שמן. פרימן שאל על אדמה, בית ואוכל לילדים, וכשהובטחו לו כל אלה החליט לעלות לארץ. הוא הגיע לארץ בשנת 1904, את אשתו וארבעת הילדים הביא ב-1905, בנה את ביתו והיה חלוץ המתיישבים באזור בן-שמן.

 

ישראל בלקינד   מקים את  "ק ר י ת – ס פ ר" 

     ישראל בלקינד הגיע לארץ בראש קבוצת הביל"ויים הראשונה, בשנת התרמ"ב 1882.   בתחילה עבד במקווה ישראל, ולאחר מכן התיישב עם חבריו בראשון לציון בהוראת הברון רוטשילד.    ישראל בלקינד, יוזם רעיון העלייה לארץ והרוח החיה בכל פעולותיה של קבוצת הבילו"יים הראשונית, החל עד מהרה להתקומם כנגד יחסו של פקיד הברון אל בני המושבה. בשלב מסוים שלח מכתב תלונה  לברון רוטשילד בפריז בחתימת בני המושבה.   בתגובה על כך גורש מן המושבה. בני ראשון לציון רצו להתנגד לגירושו.   ישראל בלקינד בגדלותו החליט בשלב זה לעזוב את המושבה ועבר ליפו.

במשך מספר שנים נדד בלקינד בין ראשון לציון למקומות ישוב אחרים, בשנים הללו היה מורה  וכתב ספרי לימוד עבור התלמידים.  בשנת התר"ס, 1900 חזר שוב לראשון לציון וניהל את בית הספר העברי הראשון – "חביב".

 בשנת 1901 הגה ישראל בלקינד לראשונה את רעיונו להקים את "קרית ספר" – "בית ספר לעבודת האדמה בישראל".  מטרת בית הספר "לחנך את צעירי ישראל בעבודת האדמה למען יוכלו לחיות בכבוד מעמל כפיהם" .   כדי לעשות נפשות לרעיון הקמת "קרית-ספר"  יצא ישראל בלקינד לרוסיה, ובשנת 1901 הגיש הצעה לקונגרס הציוני החמישי  וקיבל את הסכמתו של הרצל להקים בארץ בית ספר חקלאי בהנהלתו.   



אחד מן המבנים ב"חצר הפנימית"  שהוקמה בתקופתו"קרית ספר"

בעקבות הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת התרס"ג, 1903,   אסף בלקינד בקישינב יתומים, ילדי ההרוגים, הוקמה קרן לחינוכם של יתומי הפרעות בא"י ובלקינד נתמנה לבצע את התוכנית.   בדצמבר 1903 הגיע לארץ ועמו 32 יתומים. שלושה חודשים שהו בראשון-לציון ואחר-כך העבירם למאיר-שפיה, שליד זכרון-יעקב, ובית-הספר השתכן בבית-הבראה ריק ששימש בזמנו למתיישבים חולים ולפקידי הברון.  בקיץ הגיעו יתומים נוספים לבית-הספר שנקרא "קרית-ספר" ומספרם היה 50.  

פקידות יק"א, הקרן שייסד הברון הירש, היא זו שניהלה את מושבות הברון באותם ימים, לא הסכימה להחזיק את המוסד בשפיה לבסוף ב-1905 נאלץ בלקינד לעזוב את המקום עם תלמידיו.

עם רכישת אדמות בית-עריף מכר בנק אפ"ק 50 דונם לישראל בלקינד, לשם הקמת בית הספר.  בסוף אותה שנה, בדצמבר 1905, בראש הגבעה הקימו בלקינד ותלמידיו מבנה חצר רבוע ובו חדרי מגורים, לימוד, ומקום משכן לבעלי חיים ("החצר הפנימית").

 

הלימודים התקיימו בשפה העברית והתלמידים הוכשרו לעבודת האדמה. רכישת הקרקע והקמת ה"חצר" רוקנו את קופתו של בלקינד – היה עליו לנסוע לאירופה מספר פעמים ע"מ לגייס כספים עבור בית ספרו.  בסופו של דבר בשנת 1909 נאלץ למכור לקק"ל את 50 הדונמים שרכש בשעתו, כולל מבנה ה"חצר הפנימית"… קק"ל חפצה לשמור על נחלתה בבית עריף. הוחלט על כן, כי המורה לחקלאות לשעבר של "קרית ספר", האגרונום יצחק וולקנסקי (וולקני), יקים שם "חווה להכשרת פועלים לנטיעות".

 

קבוצת הצורפים  ו"ב ת י – ב צ ל א ל"

     פרופ' בוריס ש"ץ, מייסד "בצלאל" בירושלים ומנהלו, החל בראשית שנת 1910 לפעול לייסוד מושבות של אומנים ובעלי-מלאכה מקרב חניכי המוסד ופועליו, בהן ישולבו חיי הכפר ועבודת-האדמה ביצירה אומנותית ובמלאכת-מחשבת. הוא פנה לקק"ל.  לאחר בדיקה ראשונית הודיעו לו ארתור רופין ויהושע טהון, כי יש לקרן אדמות מתאימות למטרה זו בבית-עריף ובחולדה. וילקנסקי, מנהל חוות הנוטעים, שקמה במקום, שכנע את מנהלי המשרד הארץ-ישראלי למקם את "מושבת בצלאל" על אחת הגבעות מזרחית לחווה. המגמה הייתה להרחיב את היישוב היהודי בסביבה, וכן לבלום את ההתנכלויות ומעשי השוד מצד ערביי הכפר חדיתה, שהפריעו מאד לחיים התקינים בחווה.



חמשת הבתים של מושבת בצלאל, שעומדים עד היום ב"כרם בן-שמן"  מימין בית המלאכה של הצורפים ולידו ברכת המים. 

 הוקמו חמישה בתים ובית-מלאכה – מחצית ממספר  הבתים המתוכנן. הקרן הקיימת לישראל  נתבקשה להעמיד לרשות "חברת בצלאל" את המימון לבתי-המגורים ולבית-המלאכה המרכזי בסך 20,000 פרנק, כהלוואה ל-10 שנים, בריבית שנתית של 4% .   את התוכניות לבתים ולמקום כולו הכין האדריכל צ'ברסקי.  מבנה הישוב תוכנן כרחוב קצר, שבו ניצבים חמשת הבניינים הדו-משפחתיים במרחקים קצובים ובקו ישר, ובהמשכו בית-המלאכה המשותף. 

בשנת 1911 נכנסה לבתים קבוצה בת 10 משפחות של בעלי-מלאכה מיוצאי תימן - צורפים שהגיעו מירושלים.  בתחילה התקוות היו גדולות והפועלים מן החווה ומבית-החרושת התאגדו לשם הקמת חנות מכולת משותפת בבעלותם, ואף חלמו להקים מלון בתחומי "מושבת בצלאל", שיארח את המבקרים הרבים הצפויים לפקוד את המרכז היישובי החדש  המתפתח.

בית המלאכה של הצורפים בימיו היפים, המבנה שימש כבית הספר במושב בן-שמן.

 

עד מהרה החלו הקשיים לעלות על פני השטח: התימנים שומרי המצוות שהגיעו למקום נזקקו למקווה טהרה, מה שהגדיל את ההוצאות, והיווה חריגה בתקציב שתוכנן בתחילה. המחסור החמור במים העיק על התושבים, ולא נראה פתרון באופק.   הקרקע לעיבוד הייתה טרשית ולא ניתן לגדל בה ללא סיקול יסודי. התושבים נאלצו  לייצר כמות גדולה של מוצרים, ולא נותר להם זמן לעיבוד החלקות.

בנוסף לקשיים הללו, החלה "חברת בצלאל" לתבוע מן המתיישבים דמי שכירות חודשיים תמורת הבתים שבהם התגוררו.  למרות הקשיים החזיקו התימנים מעמד במקום במשך שלוש שנים,  עד אשר המנהל הכללי של "בצלאל" בירושלים החליט לסגור את המושבה ולפנות את דייריה עד תום חודש ינואר 1914. הכלים והרכוש שנותרו בה הועברו לרשות החווה, והדירות נמסרו לשיכון הפועלים הוותיקים ובעלי-המשפחות שבחווה.

בית המלאכה של הצורפים בתהליכי שיחזור.  צולם בספטמבר 2012

 

מאמר מפורט ביותר בנושא זה: "מושבת בצלאל בבן-שמן 1910-1913" / גדעון עפרת   ב"קתדרה"  20 יולי 1981.

החווה הלאומית "בן-שמן"

     עם סגירת "קרית-ספר" בשנת 1909  הוכרז על שטח בן-שמן כעל "חווה לאומית" בניהולו של יצחק וילקנסקי (וולקני).  בתחילה תפקדה החווה כחוות נטיעות המיועדת להספקת שתילים ל"יער הרצל", אך, וילקנסקי ביוזמתו, ובמימון הקק"ל והמשרד הארץ-ישראלי, בהנהלת ד"ר ארתור רופין, הפך את חוות הנטיעות לחוות ניסיונות חקלאית שהיה לה ערך רב בפיתוח החקלאות העברית. החווה העסיקה  כ- 40 פועלים ובעונות מסוימות עד 70 פועל.  הפועלים, רובם חלוצים שאך זה מקרוב הגיעו ארצה לא היו מורגלים ברובם לעבודת האדמה,  והכשרתם לחקלאות הייתה  הכרחית.


 

החווה פעלה משנת 1909 ועד 1913 בתנופה רבה והכשירה פועלים לעבודת האדמה. זה היה כוח העבודה העברי שיצא מאוחר יותר להקים את המושבים בצפון, בדרום ובמרכז.  עד שהחלו שנים קשות, בשנת 1913 פרץ דבר במקנה והחקלאים הזניחו קצת את עבודת האדמה. בשנת 1915 הגיע הארבה, פשט על שדות בן-שמן והשמיד חלק גדול מן היבול ואחר-כך פרצה   מלחמת העולם הראשונה שהביאה את צבאות התורכים והבריטים להלחם בשטח החווה.  בשנת 1918 כבר לא פעלה החווה באותה מתכונת שפעלה בשנים הראשונות, אך היה ניסיון לשמור על המשק בתנאי המצוקה שבה היה שרוי. 

 

בחווה עבדו,  כקבוצה,  פועלים שהיו בין מייסדי מושב בן-שמן הישן, הם גרו בחמשת הבתים שהיו בעבר בתי הצורפים, והחלו להתכתב עם המוסדות על רצונם להקים "מושב עובדים" על כך יסופר בפרקים הבאים.

חוות הנסיונות  1919-1926

   לאחר הכיבוש הבריטי וילקנסקי השתתף בעבודת המשלחת הציונית שהגיעה לארץ בראשות חיים וייצמן באפריל 1918 ונודעה בשם "ועד הצירים".  הוא היה שותף לתכנון ארצי של ניצול הקרקעות לעיבוד ולהתיישבות.  בראשית 1919 השתתף וילקנסקי כאחד ממנהיגי היישוב בארץ במשלחת לכינוס הציוני בלונדון. לאחר שובו ממסעותיו בשנים 1919-1920 הוא התמסר למחקר חקלאי.   בשנת 1921 ייסד את תחנת הניסיונות החקלאית בתל-אביב, שנעשתה לימים תחנה לחקר החקלאות ברחובות.  ובמקביל הקים חוות ניסיונות בדגניה ב', בבן שמן ואחר-כך בקוביבה שליד נס-ציונה.  חוות בן שמן הפכה לחוות ניסיונות במתכונת קטנה בהרבה מהחווה. ובמקביל הסוכנות היהודית  והפועלים של החווה חיפשו לעצמם נתיב התיישבות באותה תקופה. מושב בן-שמן הלך וקרם עור וגידים בתקופה זו של תחילת שנות העשרים. 

כאשר חוות הנסיונות  בבן-שמן נסגרה סופית בשנת 1926  הועברו האדמות למושבניקים של בן-שמן, לאחר מאבק לא קטן עם המוסדות המיישבים. פירוט בפרקים הבאים.

 

פרק ט' - ביסוס המשקים בשנות השלושים

פרק ט'-ביסוס המשקים בשנות השלושים

באלבומה של בתיק נמצא האיור המיוחד הזה של זקני בן שמן בשעת שיחה, אני קראתי לסצינה  "הפרלמנט של מושב בן-שמן" בבן-שמן בשנות השלושים גר אחד הנוטרים בשם קופמן  "אורח לרגע רואה כל פגע"  -  יוסלביץ עומד מול קבוצת הפרידמנים (משה לויק וגלוזמן)  מן הצד מנדל בלסקי זקן השבט, זאב סטל עם שני פחי החלב מגיח מאחור, ונפתלי רחמן עומד מחוץ לפריים ליד העץ מעשן סיגריה. 

בעיית המים
 

בחוות בן-שמן הייתה באר מים חפורה, בבאר זו ניתנה למתיישבים במושב זכות על חלק גדול מן המים, אך תוך זמן קצר התברר שיש לקנות משאבת מים רצינית כדי לשאוב מן הבאר כמות מים מספיקה כדי להשקות גם שטחי שלחין (שטחים המבוססים על השקאה כמו ירקות למשל).  

בשנת 1925 כותבים  המתיישבים למחלקה להתיישבות של ההנהלה הציוניתבירושלים:

"שאלת המים בבן-שמן היא בכלל לא שאלה חדשה ומסיבות שונות הדבר נדחה ותלוי באוויר. לפי דעתנו זה הוא אחד מהסידורים העיקריים שדורש פתרון מיידי. בלי סידור המים במקום שזה לא רק בשביל המושב, אלא בשביל כל בן-שמן אין מה לחשוב אודות ביסוס מצב אקונומי. צמצום שטח האדמה וסידור המשק המבוסס בעיקר על חלב  ומשק בית, אי אפשר לסדרו בלי מספוא ירוק שזה מביא לקניית רוב ההספקה מהשוק. אי אפשר למתיישב לקנות ירקות כל השנה מהשוק הערבי. אי-אפשר שמי שימוש לחצר עד 54 גרוש מצרי המטר. ובפרט השנה הנוכחית למדה אותנו הרבה מאד. כיום הזה, לא היו 3 דונמים לכל הפחות השקאה לא היינו עומדים בפני הרס המשקים או לפני בקשת הלוואות ותקציבים שמקירי אסונות של הטבע.

   אנו מגישים לפניכם תכנית מפורטת מעובדת ע"י מר ניימן מיפו ומבקשים לדון על הסעיף הזה תיכף ומיד ולתת לנו את האפשרות הכספית להתחיל תיכף ומיד בעבודה, שכעבור שני חדשים וחצי נוכל כבר להתחיל בהשקאת השטח המינימלי. בסעיף זה לא הכנסנו את סכום ההוצאות בעד הצנורות וחלקיהם לשדות השקאה שגם זה יעלה 200-250 לי"מ."

 

הדו"ח של ניימן שהיה מצורף למכתב מפרט את הצרכים של המתיישבים , וזוהי בעצם מפרט של מה שעליהם לשלם למשאבה ולצנורות, הם זקוקים נואשות להלוואות או לתקציב מיוחד:

        ·מדובר על משאבה שתספק 30 קוב  מים לשעה.

       ·כל הסדור כולל המשאבה, אינסטלציה טובה, הרכבה וסידור המשאבה והצנורות, ועוד. כל זה יחד סכום של שבע מאות חמישים וחמש לי"מ.

       ·הוא מציע לקנות דוקא מוטור "דיזל" של "קרוסלי" של 20 כוחות סוס. והוא גם מנמק מדוע, בעיקר כדי שיוכלו להשתמש בו לטווח ארוך.

 

בעיית המים הטרידה את המושב עוד שנים רבות, תמיד היה מחסור במים כיון שרצו להרחיב את גידולי השלחין והדבר לא התאפשר ללא מים.  כדי לנצל את המים שנשאבו מהבאר הובאו גם שתי בריכות אגירה, אחת במשק הורוביץ, באר שהגיעה כנראה מאחוזת-בית, והשנייה נשארה כנראה מבית-החרושת "עתיד".


החצר של משפחת הורוביץ ובה בריכת המים  של המושב ניתן לראות  גם את החומה, את הגבעות החשופות במקום שהיום עומד יער בן-שמן , הציפורים על הגדר. וחלק מן החצר של משפחת דוברוב.  התמונה מתוך אלבומה של בתיק דוברוב.   

 

במאמר של י. צדקוני בעיתון דבר מןהתאריך 4 בינואר 1933 הוא מתאר את בעיית המים באופן נרחב:

"דאגת המושב העיקרית היא זה מזמן – הגדלת כמות המים וסידור רשת ההשקאה.  הבאר מספיקה 25 מטר מעוקב לשעה גם למושב וגם לכפר-הנוער. כמות המים הזאת מספיקה למושב  בצמצום כדי גידול ירקות. לשם פיתוח הרפת, הענף העיקרי שהמושב מתקיים כמעט רק עליו, יש הכרח להגדיל את שטחי המספוא. בשנות הבצורת האלו קונה המושב מספוא.  כל מתישב מעבד חלקה של 4-6 דונם כרוב וכרובית בחורף ומלפפונים בקיץ. לתוצרת הגן יש שוק טוב וההכנסה לא רעה., אולם מחוסר מים אין להגדיל את גני הירק. שטחים קטנים מאדמת המושב מתאימים לאשכוליות, ומחוסר מים אין מנצלים אותם.  שאלת המים תפתר ע"י העמקת הבאר או בהחלפת רשת הצינורות. לו קיבל המושב 60 מטר מעוקב מים לשעה, היה יכול לחשוב על נטיעת אשכוליות. סידור אספקת המים  לפי התכנית הזאת צריכה לעלות ב- 1,500 לא"י בערך, ואנשי המושב מתלבטים בהשגת אשראי לזמן ארוך.  

 

ענפי חקלאות, גידולים, עכברים וצרות אחרות

אנשי מושב בן-שמן היו נתונים כל העת בחיפושי דרך מבחינת ענפי החקלאות, תחילה סברו שיוכלו להתפרנס מגידול פלחה, שתשמש להם כמספוא לבהמות שברפת, ואולי  אף למכירה. בהמשך הבינו שכדי להתפרנס צריך גם לגדל גינות ירק, ומאוחר יותר חיפשו גם ענפי חקלאות נוספים כמו גידול גפנים, אשכוליות, פיתוח לולים והגדלת הרפתות.

שנות השלושים  זאבה יוסלביץ' עובדת בחצר המשק במושב בן-שמן  מחלקת אוכל לעופות , ברקע חצר הפרות והרפת.  מהאלבום של זאבה 

 

בארכיון העבודה מצאנו סקירות שנכתבו בעיתון "דבר" בין השנים 1930-1933

1930:  הרפת משמשת היסוד הכלכלי למשק. ההשקאה מספיקה לשטח של 15 ד'. למעשה מנוצלים כ-10 דונם, חלקם לצרכי הרפת  וחלקם לירקות. בחורף כרובית וכרוב, ובקיץ-מלפפונים, כולם נמכרים במחירים טובים בשוק לוד הסמוכה. בשנה אחרונה נמכרו הירקות בידי "תנובה", לרגל החרם הכלכלי מצד הערבים, שהיה אז בתקפו. ההכנסה מדונם ירקות – עד 10 לא"י. התלתן לרפת נקצר, באופן בינוני, שלוש פעמים. וכן התירס הנזרע שלוש פעמים. תנובת החלב- בינונית. עבור רוטל חלב מקבל המשק, בחשבון ממוצע, 45 מא"י. הפלחה, 70 דונם למשפחה, הכזיבה השנה מפני מכת העכברים, בייחוד הפסידו אלה שאיחרו לקצור.

לויק פרידמן על עגלת תלתן. מהאלבום של דרורה

בכלל נמצא עדיין המשק בתקופה של חיפושי דרכים לביסוס כלכלי. חושבים להיבנות מהגפן והשנה ינסו בנטיעת דונם כרם למשפחה. הניסיון שנעשה בענף זה בכפר הנוער מעודד מאוד. היבול וטיבו מוצלחים מאוד. כן עומדים לפתח את הלול ומקוים להצלחה. לנטיעת תפוחי זהב או אשכוליות אין תקווה, הן מחמת טיב האדמה ובייחוד מפני המים המכילים כלור בכמות ידועה ומזיקים לצמח. אכן ישנן הצעות להתגבר על הקושי בעזרת המדע.

1931:  חברי מושב בן-שמן התרכזו בשנים האחרונות בהרחבת הרפת והלול, כי נוכחו שלא מהפלחה ייבנו. בכל משק 3-8 פרות, התנובה 3800-4000 ליטר. הכנסת הרפת בכל משק היא 50 ולפעמים 70 אחוז של ההכנסה הכללית. פעמיים ביום שולחים את החלב, כ700- ליטר, ל"תנובה" תל-אביב. מספוא ירוק ותבן – מהספקה עצמית.   5 חברים הקימו השנה בתי אימון לעופות, 30 מטר מרובע כל אחד. ההלוואה לבנינים – 150 לא"י – נתקבלה מהבנק המרכזי. בכל לול נמצאים 100-250 עופות. המכירה ע"י "תנובה".

דרורה פרידמן ומאיריק פרידמן בני דודים בשדה תפוחי אדמה
ליד המושב. ברקע בתי המושב והחצרות

בשטח של 88 דונם אשר בידי כל אכר יש 55 דונם מספוא ודגנים. 15 תבואות קיץ והיתר תלתן וירקות בהשקאה.  אשתקד היתה שנה ירודה מפני מכת העכברים. דונם חיטה נתן 40-90 קילו. במחירי התבואה הנמוכים לא שילם היבול אפילו את שכר העבודה והזריעה. כרגיל נותן דונם חטה 200 קילו. גם השנה הפלחה בסכנה מפני עצירת הגשמים וריבוי העכברים. עד 25 בפברואר ירדו רק 280 מ"מ גשמים.  מחנה רב של עכברים פשט בשדות והשחית כבר כ180- דונם חציר. גם עבר לתלתן. המושב קיבל מהממשלה כ12- קילו גרעינים מרעילים והשתמש בהם. לשם המשכת המלחמה דרושים עוד כ20- קילו ואין להשיגם.

 

1933: ברפת של מתיישב מ- 4 עד 15 פרות חולבות בס"ה 80 ראש, עתה כ-700 ליטר חלב ליום הנשלחים ל"תנובה" תל-אביב. המחלבה – קואופרטיבית. ענף המחלבה מכניס למתיישב עד ל- 70 אחוז מהכנסתו הכללית. הפלחה בירידה. זה שנים אחדות שהיבולים רעים.  גם יבול השנה אינו מבשר טובות, מחמת עצירת הגשמים יצטרכו לזרוע שנית. מחלות הלול מעכבות את פיתוח הענף.

חצר המשק של משפחת דוברוב: הרפת , חצר הפרות, והתרנגולות שמסתובבות בחצר, ומטילות את הביצים בתאי הטלה.  סוניה ויחזאל דוברוב עם הנכדה דליה,  בתם של יעל ויהודה בן-אסא.   ברקע בריכת המים בחצר של הורוביץ.   התמונה צולמה בשנות הארבעים.  

 

… הדאגה לחיזוק משקי חברים אחדים שנמצאו מסיבות שונות במצב קשה, ירדה מן הפרק: הם הסתדרו בכוחות עצמיים על ידי תוספת פרות אחדות לרפת.

 

בניית החומה והבתים הנוספים

כאשר נוסד המושב ישבו  10 משפחות בחמשת "בתי בצלאל" שנבנו בתחילת המאה ומשפחה אחת בבנין ששימש כבית-ספר.  התכנית הייתה שבשנים הראשונות ייבנו מספר בתים שיאפשרו למשפחות לחיות כראוי לפתח משק, וחצר משק פרטית ומסודרת. 

חמשת בתי בצלאל ובית המלאכה שימשו את המתיישבים של מושב בן-שמן בשנים הראשונות למגורים. שתי משפחות בבית קטן. 
רק לאחר כמה שנים נבנו הבתים הנוספים. את בתי בצלאל ניתן עדיין לזהות ב"כרם בן-שמן"  חמשת הבתים מקיר החומה הצפוני
לכיוון בית המלאכה של הצורפים שהפך לבית ספר בימי המושב. 

 

נמצא חוזה משנת 1922 (תרפ"ב) בין המשרד לעבודות ציבוריות ובנין של הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל, ובין קבוצת המתיישבים בבן-שמן.  בחוזה 15 סעיפים המפרטים את כמות הבתים ומה צריך להיות כלול בחצרות, חומרים, לוח-זמנים, דרכי תשלום, ומה יקרה במקרה של חוסר יכולת לשלם (חוזה זה נמצא בארכיון  העבודה, בתיקים של סולל-בונה) 

אל החוזה עמ' 1   אל החוזה עמ'  2 

 נביא כאן רק מספר סעיפים מן החוזה:

I.       הקבוצה מוסרת למשרד בנין 6 חצרות, בכל חצר ארוה, רפת, מחסן וסמך, ובנין בית אחד של שני חדרים, מטבח, חדר רחצה ומרפסת מכוסה. II.    האורוות, הרפת, המחסן והסמך יבנו מעמודי בטון ברזל עם קירות מלבנים של 12.5 ס"מ ו- 7.5 ס"מ בין העמודים, לפי התכניות החתומות ע"י שני הצדדים הרצופות לחוזה. IV. הבית ייבנה באופן כזה: יסוד והמסד יבנו מבטון, הקירות מלבני מלט, שיעשו על מקום הבנין, עם טיח מבחוץ ומבפנים. עבי הקירות העיקריים של הבית 25 ס"מ,  קירות המטבח 12- ס"מ, גדל החדרים וגבהו של הבית לפי התכנית והחתומים  המצורפים לחוזה והחתומים בידי באי כוח שני הצדדים.

הבתים לא נבנו במועד שתוכנן, כנראה בגלל קשיי תקציב. הקבוצה הייתה אמורה להכניס ביום חתימת החוזה 400 לי"מ בתור מפרעה לעבודה. כל עיכוב בתשלומים, בהובלת החומרים מיפו לבן-שמן, היה אמור לגרור תשלום עבור הנזקים וההפסדים שיגרמו.  הקבוצה הייתה אמורה להתחייב על עבודה בסכום של לא פחות מ900- לי"מ.

אמנם מצוי חוזה שנכתב בשנת 1922  אך כנראה שהחוזה לא נחתם, כי בניית הבתים החלה רק לקראת סוף שנות העשרים. 

כיון שהיה גם צורך לבנות חומה סביב הישוב, כנראה  העדיפו החברים לבנות את החומה תחילה. לפי החשבון שהוגש למתיישבים ב28/5/22- מחירה של החומה היה 236.828  לי"מ.

במכתבם למוסדות המיישבים בשנת 1925 כותב יוסלביץ בשם ועד המושב:

"רצוי היה שבשנה הבאה תנתן לנו האפשרות לבנות את ששת הבתים החסרים לנו שכל אחד יוכל לשבת בחצרו שאז רק אפשרי לשמור על המשק בית ולהצליח בו. אין אנו יכולים להקציב סכום שצריך לעלות בית פה ולזה עליכם לשלוח המהנדס שלכם להכין קלקולציה לפי תנאי המקום כמו כן מוכרחים לתקן את חמשת הבתים שקבלנו  במצב רע ועזוב מאוד".

 חלק מהבתים נבנו  כנראה לקראת סוף שנות העשרים 1928-29.

בסקירה שהופיעה בעתון "דבר"מהתאריך 18/8/1930 עולה עניין הבתים, וכך נאמר שם: " מספר הבתים לדירה הנחוץ למתישבים טרם נשלם. חסרים עוד שני בתי דירה. משום כך נמצאות כמה משפחות ודוקא המטופלות ב5-6 נפשות, בדירות בנות חדר אחד, מטבח ומרפסת, אשר בבנינים הישנים.  מורגש גם חוסר בבריכה מתאימה להשקאה. בריכת פח עתיקה מלפני 20 שנה משמש לצרכי הבית. רוגזים אנשי המקום ומאיימים שלא יחתמו על החוזים (כנראה מדובר בחוזי החכירה של השטחים – י.ג.כ) בטרם יבנו להם את הבנינים ההכרחיים.

 

"דבר" 14/4/1931 :  " 2 משפחות מתיישבים גרות עדיין בבנינים ישנים ודוחק רב. מחלקת ההתישבות אישרה (לפני 5 שנים) תקציב לבנין 2 בתים, אבל הדבר לא התגשם".

"דבר" 4/1/1933 :  "לגמר הביסוס הכלכלי של המושב שהובטח מטעם הנהלת הסוכנות, חסרים עוד 2 בתים לשתי משפחות מתישבים היושבות עדיין בבתי חברים אחרים. זה 6 שנים נמצאים חברים אלה במצב קשה זה והמו"מ עם הנהלת הסוכנות עודנו נמשך. התשובה עד עכשיו הייתה – חוסר אמצעים. הולכות ונגמרות המדידות הממשלתיות וחלוקת החלקות למתיישבים. אגב כך מתנהל מו"מ עם הקרן הקיימת בדבר חתימת חוזי החכירה."

נשאלת השאלה מתי נבנו שני  הבתים הנותרים, ומיהן שתי המשפחות שסבלו כל-כך? מעדות של ותיקי בן-שמן הדור השני מסתבר: שני הבתים שניבנו מאוחר הם הבתים של משפחת רחמן נפתלי ורבקה, ומשפחת בלסקי מנדל וקונה.  והם נבנו כנראה באמצע שנות השלושים. ארבעת הבתים שנבנו בסוף שנות העשרים הם בתיהם של משפחות: הורוביץ זלמן ובלה, כרמלי יחיאל  (אח"כ גרשון בלסקי), סטל זאב ואידה, גרעין-כל שמואל ונחמה.

בתי המושב בן שמן והמתיישבים לאחר תום בניית הבתים. לפי עדותה של רלה רון לבית הורוביץ אביה החל לבנות את הבית באופן
עצמאי וכנראה כשהגיע התקציב סיים את הבנייה.  בניית 4 בתים הסתיימה כנראה בסוף שנות העשרים. ושני הבתים האחרונים שנבנו
הם כנראה בתיהם של בלסקי ורחמן.   

 
המשפחות שנשארו בבתי בצלאל (מקיר החומה הצפוני ועד בית הורוביץ): גלוזמן יחיאל ובתיה, פרידמן משה ורוזה , פרידמן לויק ואסתר, יוסילביץ אהרון ורבקה  ודוברוב יחזקאל וסוניה.  2 משפחות שהיו שייכות למושב בן-שמן גרו מחוץ לחומה: משפחת פרימן, שביתם שוכן עד היום בתוך כפר הנוער. ומשפחת שומר היערות דוד וייץ ששכן מול החצר הפנימית של כפר הנוער בן-שמן בבית זה מתגוררים חנוך ושרקה וייץ.