יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

משפחת פרידמן משה


 
 
משפחת פרידמן משה
 
(לא נמסר חומר כתוב על המשפחה אלא תמונות בלבד. מחכה לסיפור המשפחתי )
 
ההורים המייסדים:  פרידמן משה ורוזה
 
 
רוזה ומשה פרידמן צילום משנת 1940 מהאלבום של משפחת פרידמן
 
 
מאיריק בן שלוש וחצי שנת   1928
 
 
מאיריק ליד הבית שנת 1930
 
מאיריק עם משה פרידמן. צילום משנת 1938 . מהאלבום של משפחת פרידמן
מאיריק בחצר המשק בבן-שמן
מאיריק ומימי  תמונות נישואין מרץ 1947
מאיריק ומימי תמונות  נישואין מרץ 1947
בשנת 1952 שתי הגיסות מצטלמות - בתיה ואסתר אחיות של רוזה פרידמן

מאיריק ומימי שנת 1947 בתל-אביב
מאיריק ומימי ליד הבית בבן שמן שנת 1947
משפחת פרידמן בפתח הבית בבני-עטרות שנת 1961. בתמונה ההורים מימי ומאיריק  הבת חיה הבן זהר והאח הקטן אלון.
 


יום רביעי, 12 בספטמבר 2012

משפחת גלוזמן


משפחת גלוזמן
(המידע על המשפחה אינו מלא. ליקטתי מידע ממקורות שונים. המשפחה מוזמנת להעביר אלי עדכון, שינויים, פרוט. )
ההורים המייסדים:
יחיאל ובתיה גלוזמן ובתם רות
 
יחיאל גלוזמן נולד בשנת 1880  ונפטר בשנת 1951.

בתיה גלוזמן לבית פרידמן – אחותם של משה ולויק חברי  מושב בן-שמן.  נולדה בשנת 1890 ונפטרה בשנת 1976.

ילדיהם:
רות גלוזמן-הסטרין  נולדה בשנת 1918.  גדלה במושב בן-שמן.  הייתה נשואה   לשלמה הסטרין (1914 - 2 בפברואר 1962) שהיה פרופסור לביוכימיה ומראשוני החוקרים בתחום באוניברסיטה העברית. חתן פרס ישראל למדעים מדויקים בשנת 1957.  רות הסטרין הייתה ארכיאולוגית ידועה שחקרה תחומים רבים בארכיאולוגיה בין היתר כתבה ספר על "חותמות מימי בית ראשון".
צביקה גלוזמן  נולד בשנת 1924 במושב בן-שמן וגדל בו. הוא נישא למעיינה בוגרת כפר הנוער בן-שמן. בתקופת המצור, נשאר בבן-שמן בתפקיד צבאי.

צביקה ורות גלוזמן 1928 בבן-שמן
משפחת פרידמן-גלוזמן  ליד בית גלוזמן בבן-שמן .  שנת 1947

צביקה גלוזמן שנת 1939
צביקה על האופנוע
צביקה ומעיינה  צעירים  בבן שמן
 

יום שלישי, 11 בספטמבר 2012

משפחת בלסקי


משפחת בלסקי
 
ההורים  המייסדים:

קונה ומנדל בלסקי  בשנת 1923 . התמונה עם הקדשה מקונה בלסקי מן האלבום של זאבה לוין-יוסלביץ
מנחם מנדל בלסקי : נולד ב –1868 באוקראינה. עלה לארץ ב- 1914 .  נפטר  בשנת תשי"ב 1952 ונקבר בבית-הקברות ביער בן-שמן.

קונה בלסקי: נולדה ב-1879 בפולטבה. עלתה לארץ ב-1914. ונפטרה  בדגניה.

 
כותב ומספר  הנכד רמי בן-יוסף בנם של חנה (לבית בלסקי) ויצחק בן-יוסף. הדברים לוקטו מן הזיכרון ומסיפורים ששמע רמי מסבתא וסבא, מאמא והדודים:

 סבא וסבתא מתחתנים ועולים לארץ ישראל

 ברוסיה, יהודים לא ששו לשרת בצבא הצאר ניקולאי , ועשו ככל יכולתם להשתמט מן השירות בצבא. כדי שכעס השלטון הרוסי לא יפגע בכל היהודים, החלו לחטוף נערים ואף ילדים קטנים לשירות הצבאי. החטופים הורחקו לפאתי סיביר. את הקטנים מסרו לכפריים, אצלם עבדו כעבדים ואף נאלצו להתנצר. כגמול על הטיפול המסור גויסו בהגיעם לגיל 18, ל-25 שנות שרות בצבא הצאר. אלה שזכו להשתחרר, קיבלו פנסיה עלובה לשארית חייהם. 

   סבנו ר' מנחם מנדל בלסקי, שנולד בשנת תר"ל (1870) למשפחת טוחנים במחוז פולטבה שבאוקראינה, נחטף למזלו בגיל – 17, לכן גויס מיד לשירות צבאי מקוצר  לתקופה של 10 שנים בלבד. לאחר חמש שנים קיבל חופשה אחת לשלושה שבועות. שבוע היטלטל בדרכו הביתה, לאחר שבוע של שהייה בבית, יצא שוב למסע של שבוע אל המחנה בסיביר.  בגיל 27 שוחרר וחזר לביתו.  כל חבריו כבר היו נשואים ואבות לילדים. לכן פנתה משפחתו לשדכן, שמצא לו כלה את סבתנו קונה (על שם סבה אלקנא), ממשפחת ימפולסקי, היא לא הצטיינה ביופייה  ולכן נותרה "רווקה מזדקנת" עד גיל 17, לעומת חברותיה הנאות ממנה שנישאו בנות 13-14 וכבר היו אמהות. כיוון  שהייתה נערה חכמה וחרוצה, ובת למשפחה אמידה וטובה, התקבל השידוך והזוג הטרי התמקם בפולטבה.

 שם נולדו להם  3 בנים:  גרשון, אהרון, ויונה. ושתי בנות: עליזה וחנה. מנדל עבד עם שאר אחיו בתחנת הקמח הגדולה והמודרנית, שהייתה יחידה בכל המחוז, והונעה בכוח הקיטור.  מצבם הכלכלי היה מבוסס. הם גרו בבית גדול עם משרתות ואומנות לילדיהם.

   בשנת בר-המצווה של בכורם גרשון, הוצג בעיירה סרט פרסומת לקרן-הקיימת בו הראו את ראשית המפעל החלוצי בארץ ישראל. המראה של החלוצים  האוכלים פירות מתנובת אדמתם, ומלקקים דבש שרדו מכוורותיהם, הלהיב את רוח בני הזוג. הם לקחו את חמשת ילדיהם, (חנה הקטנה הייתה בת 3) , ובשנת 1913 נסעו כתיירים לארץ-ישראל.

   מנדל (שכבר היה בן 43), כל-כך התלהב מהחלוצים, שהודיע לקונה אשתו: אני נשאר כאן! לטענתה שבארץ השוממה הזאת, שיש בה רק חולות וערבים, אין תנאים שמתאימים לגידול ילדים, הציע לה מנדל  שתחזור עם הילדים לרוסיה עד שיגדלו. בינתיים הוא יקנה אדמה ויתבסס כחקלאי, ואז היא עם הילדים שיגדלו בינתיים, יעלו ויבואו אל הנחלה המוכנה. קונה לא קיבלה את הצעתו: "לא אשוב לרוסיה בלעדיך" אמרה לו. המשפחה נשארה והצטרפה לחלוצים מקימי המפעל הציוני.

 על דרכם בארץ כותב אחד הבנים בספר העלייה השניה, כרך ו':

   עתה מתחילות התלאות . בהגיעם לחוף יפו השתכנו במלון "חיים ברוך". אבא הצטייד עוד ברוסיה עם מכתב אל משפחת ליפשיץ  המתגוררת בראשון לציון.  הוא בא לשם להתייעץ עם בני משפחה זו וכעבור יומיים עברה המשפחה לראשון לציון.

   אבא החל בקטיף השקדים, גרשון, הבן הצעיר, עבד בקילופם  וכך שירכו דרכם מדי בוקר לבאר-יעקב.  שאר הילדים למדו בבית הספר המקומי. על הילדים עברה תקופה של הסתגלות לקשיי המקום עם הקדחת ומחלת העיניים הקשה שהצמידה אותם למיטתם.

    בו בזמן פנה אבא "למשרד הארץ ישראלי" בבקשה להפנות אותו ואת משפחתו לסידור קבע בישוב חקלאי. וכך עברה המשפחה לחולדה – חוות הפועלים דאז. הפועלים מינו את אמא, קונה בלסקי,  כמנהלת משקם, והיא אפתה עבורם לחם. אבא עבד כאחד מהם וכן גם גרשון, צעיר הבנים.

   משפרצה מלחמת העולם הראשונה על כל תלאותיה לא פסחה מחלת הטיפוס גם עליהם. גרשון היה חולה קשה, ורופא אין במקום, והנסיעה מדי יום לעקרון או לראשון הפכה להיות מסוכנת יותר ויותר. התורכים ששלטו אז בארץ החרימו את בהמות העבודה ונטלו כל אשר נקרה להם בדרכם. אבא החליט להסיע את גרשון הנמק במחלתו, לבית החולים בירושלים. בעגלה רתמה לזוג סוסים, בכניסה העירה תפשו את אבא לעבודה בכביש. לאחר תחבולות שונות עלה בידו להתחמק. גרשון החלים וחזר לחולדה.

   שני הבנים הצעירים למדו בעקרון. כאשר הדרכים שובשו ע"י החיילים התורכים שארבו לכל כלי-רכב ושדדו את בהמות ההובלה, הוחזרו הילדים הביתה – לחולדה.  הרעב בערי הארץ היה קשה ותלמידי "הגימנסיה הרצליה" לימדו את ילדי בלסקי תמורת אוכל, דירה וכביסה. בין המורים היו: שמואל ברקאי, י.ח. ברנר, ואקסלרוד.

ארבע שנות המלחמה עברו על המשפחה בחולדה. ועם סיום המלחמה הועברה המשפחה לחוות בן-שמן.  הבנים שגדלו עבדו בחקלאות ובשמירה, וכאן נוסד המושב הקטן שמנה שתים-עשרה משפחות. על גבעה במרחק עשר דקות הליכה מן החווה עמדו ששה בתי "בצלאל" (בהם שכנו לפני כן משפחות תימניות אשר יצרו דברי-חן, כעין שלוחת "בצלאל" מירושלים).

  שנים רבות גרו שתי משפחות בבית-אבן אחד עד אשר הוסיפו ובנו שש המשפחות הנוספות בתים נפרדים. קשים היו החיים והעבודה מפרכת. אחת לחודש בא אחד מעובדי  "המשביר" לחלק מצרכים חיוניים כמו שמן וסוכר למתיישבים.
"השבת השחורה" 1947, בני משפחת בלסקי התאספו  בבן-שמן לחגוג את "חתונת הזהב" להורים קונה ומנדל בלסקי.



 
קונה ומנחם מנדל בלסקי
כינוס של הבלסקים בשנת 1999 - התמונה פורסמה גם בכתבה של יגאל סרנה

האחים לבית בלסקי גרשון אהרון ויונה בבן-שמן - תודה ליגאל בלסקי על משלוח התמונה
תמונה שנמסרה ע"י יגאל בלסקי - אביבה שולי וגדעון בלסקי בים שנת  1937-38
שנות השלושים אהרון ואלה בלסקי עם ילדיהם  אביבה שולי וגדעון  (תודה ליגאל בלסקי על משלוח התמונה)
תמונה שנמסרה ע"י יגאל בלסקי
אהרון בלסקי ואלה אשתו.  משמאל סבתא קונה בלסקי ולמטה אביבה בתם הבכורה  של אהרון ואלה שנת 1929

תמונות של הבלסקים מספר העלייה השנייה:


מצבות הקבר של בני משפחת בלסקי בבית הקברות ביער בן-שמן.  צילום יהודית גרעין-כל  מרץ 2012
מצבות הקברים של בני משפחת בלסקי בבית הקברות ביער בן-שמן. צילום יהודית גרעין-כל מרץ 2012
המצבות של המורה יצחק בן יוסף ואשתו חנה בן-יוסף לבית בלסקי במרץ 2009. צילום: יהודית גרעין-כל
 

יום שני, 10 בספטמבר 2012

משפחת כרמלי


משפחת כרמלי או מי אתה יחיאל כרמלי?
 

 
 

 
משפחת כרמלי נמנתה על מייסדי מושב בן-שמן, אך לא נשארה במושב עד שנת 1948,  לאחר שנים מספר עזבה המשפחה ומכרה את המשק לאחד מבני משפחת בלסקי, גרשון בלסקי.

בספר העלייה שנייה כרך א'  כתב יחיאל כרמלי את קורותיו, מהיום שהחל להיות ציוני, כנער, עלייתו לארץ, ונדודיו בכמה מקומות בארץ. אנשי בן-שמן לא שמרו על קשר עם המשפחה, אך ראויים דבריו של כרמלי להופיע בספרנו כלשונם, בעקר בגלל האותנטיות שבהם והתחנות הרבות שעבר האיש בארץ מיום עלייתו.

זיקתי ושאיפתי לציונות התחילה בהיותי נער. ביתנו היה בית ועד לצעירים משכילים וקוראי עברית. אבי היה יהודי למדן, בקי בש"ס ופוסקים, אך גם נתפס לספרות ההשכלה. בארון הספרים שלו היו ליד הש"ס ומשנה תורה של הרמב"ם גם "מורה-הנבוכים" ומורה נבוכי הזמן של נ. קרוכמל.  ספרי רמח"ל  ושד"ל , וגם "אהבת ציון" של מאפו. ויתר ספרי ההשכלה של התקופה, הוא גם קנה את השקל הציוני. בגיל צעיר נפטר בתאונה.

הרצל איננו!

   אחי הגדול ממני יסד אגודה ציונית ושמה "אחי-מציון", והיה מקבל את העיתון "הצפירה"  שהופיע אז בורשה. הייתי אז  בן 12. ולפתע, בוקר אחד, נתקבל העיתון עם הכותרת "הרצל איננו", ברגע זה , מרוב התרגשות, נפלה כוס התה שהחזיק אחי מידו. זה עשה עלי רושם חזק, ומאז התחלתי לחשוב על ציונות ארץ-ישראל.  התחלתי לקרוא ספרות ציונית בשפה העברית.  בימים ההם היתה תסיסה גדולה בנוער היהודי בכיוון הסוציאליסטי. נוסדו אז המפלגות כגון "בונד" , ס"ס, ו"פועלי ציון".
היתה אז לפי המקובל בושה להיות ציוני זעיר-בורגני, אבל אני נמשכתי לציונות.

ב-1909 התאספנו חבורת צעירים קטנה דוברי עברית וייסדנו אגודה ושמה "חלוצי ציון". כל חבר בה היה חייב לעלות לישראל תוך שנתיים. האגודה התחייבה לעזור לנזקקים בהוצאות הדרך.   המדריך המבוגר ברוחו ביננו היה חבר שבא מעירה קטנה לורשה – נתן חופשי. הוא ועוד שני חברים עלו הראשונים מבין "חלוצי ציון" לישראל. אנו הנשארים התכוננו לעליה, וחכינו להתבגרות יתר בגיל וגם בכסף, היינו אז בני 16-18 והיה צריך לקבל רשות ההורים ליציאה.

   בינתיים עסקנו בעבודה ציונית, כגון מכירת שקלים ובולי קק"ל. התאספנו כל שבוע בבית הכנסת "שערי ציון" לדבר עברית, לקרוא את הפועל הצעיר שנתקבל מהארץ, ואת מכתביו מלאי הענין של נתן חופשי על חיי הפועל בישראל.

 

עלייתי ארצה


   בג' דחנוכה תרע"ב 1912, ביום צאת קבוצת חברינו את ורשה, - שמונה חברים לעליה – נערכה מסיבת פרידה בביתנו, ובאותו ערב בשעה 10 בלילה הלכנו לרכבת הנוסעת לאודיסה, בלויית עשרות חברים והורים. קריאות פידה נרגשות הדהדו באויר : "להתראות בארץ ישראל!"

   כשלושה שבועות לפני נסיעתנו פירסמנו בעיתון "מומנט" כי קבוצת צעירים נוסעת לארץ ישראל בתאריך הנ"ל, וכתובתי היתה רשומה שם. הוצפתי בעשרות מכתבים מכל קצוי רוסיה, שכותביהם הכריזו על רצונם להצטרף לקבוצתנו. ואמנם אחדים מהם הצטרפו אלינו באודיסה ועם אחרים נפגשתי אחרי כן בארץ.  באוניה המפליגה מאודיסה לחיפה פגשנו שני חברים  שחזרו ארצה, צבי יהודה ויוסף ברץ, התלכדנו סביבם ושמענו מפיהם על החיים בארץ, ובעיקר מחיי קבוצתם אום-ג'וני (דגניה). הנסיעה נמשכה באוניה קטנה זו 15 יום, מפאת הסערות בים, היה המצב באוניה חמור מאוד. בשבת טו' טבת תרע"ב הגענו לחיפה.


הדרך לחדרה


התכוונו לשים פעמינו הגלילה, אבל אמרו לנו בי בעונת הגשמים אין שום עבודה שם בשטחי הפלחה. לכן הפנו אותנו לחדרה, לעבודה ב"בחר" לפני הנטיעה. שכרנו 2 עגלות, העמסנו חפצינו ונסענו לחדרה. בהגיענו לביצות "כברה" הצליחה עגלה אחת לעבור את הביצה, והשניה שקעה עד ציריה. בעמל רב חילצנו את הפרידות מן הבוץ, אבל את העגלה אי-אפשר היה לחלץ. היה הכרח להעביר החפצים מהעגלה השקועה לראשונה, בוססנו בבוץ עד הברכיים עד אשר העברנו כל החפצים רק בשעה  4 לפנות בוקר הגענו לחדרה.

   שלושה חודשים עבדתי בחדרה בהוצאת יבלית ונטיעת פרדסים. שבועיים לפני פסח החלטנו אני עם חברי לנסוע לכנרת. שכרנו גמל העמסנו עליו החפצים, ואנו הלכנו אחריו ברגל עד חיפה, מחיפה נסענו ברכבת למרחביה שם עבדו חברים מ"חלוצי ציון" שהקדימו לעלות ארצה. באותה שבת השתתפתי בתגרה בין אנשי מרחביה לבין הערבים, שהכניסו גמלים וחמורים לתוך שדות התבואה.

רועה פרות

   כנרת  היתה אז חוה, והמנהל שם היה אגרונום גולדה. הציעו לנו למלא מקומו של רועה שחלה ולרעות עדר פרות. למחרת יצאנו עם העדרי להרי כנרת, שמחים, וגאים. לקראת הצהרים  תקפנו הברחש, והפרות התחילו לרוץ ולהתפזר לכל קצווי השטח. אנו לא ידענו לאסוף אותן, אך הפרות מתוך הרגל רצו הישר לים כנרת ונרגעו.

   מה גדולה היתה שמחתי, כי אני יליד הכרך הגדול "ורשה", רועה עדר פרות במורדות הכנרת מול הרי גולן. בהשראה זו כתבתי מכתבים נלהבים לחברים שנשארו בגולה. אך לצערי עלי לציין, כי מקבוצתנו בת השמונה חזרו ששה לגלות אחרי היותם כאן 3 חודשים...

   בקיץ תרע"ב עברתי לעבוד לדגניה בקציר. אותו זמן התקיימה חתונתם של יוסף עם מרים ברץ, החופה עשויה שיבלים. אורחים רבים התאספו ובאו בעגלות מהגליל התחתון והעליון, השמחה הגדולה עשתה עלי רושם כביר, בהיותי רק חצי שנה בארץ, לא יכולתי לתאר לעצמי צורת חופה כזאת.

לרוחמה

עזבתי את עמק הירדן ונסעתי לפתח-תקוה,  שם עבדתי עבודות שונות אצל איכרים וגם התחלתי לחפור את הבאר הראשונה בעין-חי. בקיץ תרע"ג התחלתי לשמור בכרמי ראשון-לציון, בגמר הבציר הזמינו אותי ועוד 2 מחברי ללכת לרוחמה, והיינו בין ראשוני כובשי רוחמה, שהיתה אז שממה ממש, מבאר-טוביה שהיתה אז הנקודה האחרונה בדרום היה צורך לנסוע 5 שעות בעגלה עד רוחמה, ובחורף היא היתה מנותקת לגמרי בגלל הואדיות העמוקות שהתמלאו מים. גשרים לא היו עדיין.

   ב-  1914 החליטה הסתדרות הפועלים חקלאית להפוך את בן-שמן לחוות-לימוד, המנהל דאז הזמין אותי עם שני חברי לעבוד בחוה. בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, בגורלי נפל להיות הממלא את חובת עבודת הכפיה מטעם חוות בן שמן במדבר-סיני, אצל הצבא התורכי, הובלתי שמה צינורות ממרכז הארץ עד הסואץ.

   בשנת 1919 יצאתי מסרפנד, מקום חניית הגדוד העברי, בליווי חייל מהגדוד, בעגלה טעונת נשק מוסווה בכוורות ריקות, במטרה להביא תגבורת לחברינו בתל-חי. בדרך בין טול-כרם לכרכור שקעה העגלה בבוץ , ונאלצתי לרוץ לכרכור להביא עוד זוג פרידות למען לחלוץ את העגלה. לפתע הופיעו לקראתנו כמה אנשי צבא אנגליים, לאשרנו הם רק הסתכלו בנו והסתלקו מבלי לחפש בכלינו.

קבלת פנים להרברט סמואל


   ב-1920 החליט ועד הצירים על יד הסוכנות היהודית ליער את הארץ, למטרה זו נוסדו בכמה מקומות משתלות לעצי יער ופרי, עלי הטילו להקים את המשתלה בחברון. היינו  6  חברים וחברות. סידרנו את המשתלה, ומלבד זה הכנסנו רוח ציונית של חלוצים לתוך חיי הקהילה היהודית בחברון.

   באותו קיץ ביקר הנציב העליון הרברט סמואל בפעם הראשונה בחברון, והקהילה היהודית ערכה את קבלת הפנים לנציב במשתלה אצלנו. כשנה היינו בחברות ולבסוף בוטלה כל התכנית.

 ביתי בבן-שמן המושב

   חזרתי לבן-שמן, החווה התפרקה, מחציתה לתחנת הנסיונות ומחציתה למושב עבור 12 החברים הותיקים שנשארו מהחווה, הייתי אחד מהם ושם בניתי את ביתי.

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

משפחת פרימן


משפחת  פרימן

 
ההורים המייסדים


מרדכי פרימן: נולד בבאלטה שבאוקראינה בשנת 1868.     בשנת 1904 בהיותו בן 37 הגיע לארץ ישר  לבן-שמן כדי לעבוד  כרואה חשבון בבית-החרושת "עתיד" ליצור שמן וסבון בבן-שמן.  נפטר בשנת 1956 בבן-שמן ונקבר במקום.

 
 
 
 
 
חוה פרימן: ילידת באלטה אוקראינה, הגיעה לארץ שנה לאחר בעלה, הקימה עמו את ביתה בבן-שמן, יחד גידלו השניים 6 ילדים. 4 ילדים הגיעו עמם מאוקראינה, ושניים נולדו בבן-שמן.

 

 
 
 
 
 
משפחת  פרימן דאגה לתעד את תולדות המשפחה במשך השנים.  במלאת עשר שנים לפטירתו של מרדכי פרימן ז"ל, הוציאה המשפחה חוברת לזכרו בשם: "איש האדמה מבן-שמן" .  






בשנת 1985  יצא ספר מפורט  שהביא את  משפחת פרימן  על כל ענפיה.  "משפחת  האדמה – סיפורה של משפחת פרימן"   גם ספר זה יצא בהוצאת המשפחה.
 

 הרוח החיה מאחורי הספר הייתה עתידה ילידת בן-שמן, שגייסה את כל בני המשפחה לכתוב לספר.

     במבוא לספר כותבת עתידה:  "משפחת פרימן היא אחת המשפחות שתולדותיה מייצגים פרקים בהיסטוריה של העם והארץ, בטרם מדינה ולאחר תקומתה. ענפי המשפחה הסתעפו מן האילן שבבן-שמן והגיעו לכל קצות הארץ. וכל אחד נושא עימו את המורשת של סבתא חוה וסבא מרדכי פרימן  זיכרונם לברכה".
כריכת הספר על משפחת פרימן יצא לאור בשנת 1985 ביוזמתה ובעריכתה של עתידה פרימן.  הספר יצא במהדורה משפחתית  וחולק לכל בני המשפחה בפגישות עם  עתידה היא ספרה לי שספריות מכל הארץ חיזרו אחריה כדי לקבל את הספר, הרבה אחרי שאזלו כל העותקים של החוברת. 
הורי שמעון וברטה גרעין-כל קיבלו את הספר עם הקדשה משלומית רחמן ב20.07.1986

 

סיפורם של חוה ומרדכי פרימן מתוך הספר "משפחת האדמה":

מרדכי פרימן  נולד בעיירה באלטה  ברוסיה. הוא  למד ב"חדר" ובישיבה. אחרי-כן למד ראיית חשבון ועבד במקצוע זה.   הוא היה פעיל בתנועת "חובבי ציון" ושאף לעלות לארץ-ישראל.    באותם שנים בארץ, נחום וילבוש החליט להקים בבן-שמן בית חרושת לשמן וסבון.  וילבוש חיפש עובדים למפעלו. מנחם שינקין סיפר לו על בן-העיירה  שלו שהוא אדם מוכשר, ישר ונאמן וגם רואה חשבון.  וכך קיבל מרדכי פרימן הודעה על העבודה שמזומנת לו בארץ. 
מרדכי פרימן משמאל עם עובדי בית החרושת  "עתיד" בשנים הראשונות לעבודתו כרואה חשבון של המפעל.  התמונה מתוך הספר "משפחת האדמה"

הוא נטל את בתו הבכורה, רבקה, ועלה מיד לארץ  כאשר ירד מכבש האנייה המתינו לו אנשים שנטלוהו היישר לבן-שמן.   כעבור שנה הביא לארץ גם את אשתו חוה עם שלושת ילדיהם: שרה, רחל ופנחס.   בית עדיין לא היה.  אך מרדכי רכש חלקת אדמה בקרבת בית החרושת, ושם הקים את ביתו. חנוכת הבית היתה אירוע  גדול.  כל בני העיירה –קרובים , מכרים וידידים – הוזמנו ובאו אל האירוע מקרוב ומרחוק. 
 חנוכת בית פרימן 1907.  כיום עומד הבית במרכז כפר-הנוער  בן-שמן.  התמונה מתוך הספר "משפחת האדמה".

לאחר מספר שנים נולדה במקום הבת  שנקראה על שם בית החרושת "עתידה" .  

באותן שנים  הוקם במקום מוסד עם פנימיה, בשם "קרית-ספר" בלקינד מייסד המקום הביא עמו מאה נערים, ניצולי  פרעות קישיניב  ולמענם בנה את המקום. מרדכי פרימן שמח שהוקם במקום בית-ספר, כדי שיוכל לשלוח את בנותיו ללמוד במקום.    כאשר קרית ספר נעלה את שעריה  הצטער כמובן שאין  בית-ספר לילדיו.
תמונה מתוך החוברת "איש האדמה מבן-שמן"  בתמונה: מרדכי פרימן עם שתיל  מהזית הראשון ביער הרצל בבן-שמן. השתיל נועד לנשיא ד"ר וייצמן בשנת היובל לקרן הקיימת . צולם בשנת 1951.
הקרן הקיימת החליטה להקים בבן-שמן חוות פועלים. פרופ' וולקני, שהיה מדריך חקלאי אצל בלקינד במוסד, נשאר בחווה והמשיך להדריך בה.  בתחילה עסקו בחווה בנטיעת יער  של עצי זית, שנקרא על שם חוזה המדינה  ד"ר בנימין זאב הרצל.   אחר-כך החלו לפתח משק חקלאי ,  גם החליטו לייער את הגבעות ממזרח לכפר.   משפחת פרימן השתלבה בעבודות החווה. 

ברבות הימים נולד למרדכי ולחוה בן זקונים  אהרונצ'יק שנקרא על שם אביה של האם.     הילדים של  חוות הפועלים למדו בכיתות מקובצות ועתידה לא מצאה את מקומה בכתות הללו.  חיה אחת האחיות לבית מייזל הציעה למרדכי  לקחת את עתידה לביתה בתל-אביב ולהכשירה ללימודים בגמנסיה. 
עתידה עומדת משמאל עם חברות ביער בן שמן.  בתמונה מצד ימין זאבה לוין יוסלביץ ויעל דוברוב בן-אסא.
התמונה מתוך האלבום של יעל דוברוב.

עתידה התגעגעה מאוד הביתה אך רצתה מאוד ללמוד.    היא היתה מגיעה לתל-אביב עם שיירת החלב  על אתונות שהצטרפה לשיירת הפרות והירקות שיצאה מהשוק של לוד לתל-אביב. בכל פעם שיצאה לתל-אביב הייתה רוכבת כך במשך 4 שעות.

השומר, נפתלי רחמן, מפועלי החווה, שהיה מעיר לחליבה כל בוקר  את רבקה, הבת הבכורה לבית פרימן, התאהב בה והם נישאו. נולדו להם  ארבעה ילדים: חנה, שלומית, מירל'ה  וחיימקה.  לאחר פירוק החווה הם היו בין מקימי מושב בן-שמן.

מרדכי פרימן היה מקשר בין תושבי בן-שמן לבין השלטונות התורכים וכונה בשם "מוכתר". החיים תחת שלטונם היו קשים, ביחוד בתקופת מלחמת העולם הראשונה.  קצינים וחיילים היו באים לגבות מעשר מן היבול של חוות הפועלים ותבעו אנשים, עגלות ובהמות לעבודות כפייה.    פרימן, בעזרת ידידיו הערבים בסביבה, הצליח להיחלץ מן המצבים הקשים הללו.
מרדעי פרימן הכיר היטב את ערביי הסביבה והוא היה יוצא להפגש עמם מדי פעם. כאן בתמונה ד"ר ליהמן ומרדכי פרימן עם השייכים הערביים של הסביבה.  התמונה מתוך החוברת  "איש האדמה מבן-שמן"
 

בחוות הפועלים הכירה רחל לבית פרימן את יצחק (איציק) פיינרמן ונישאה לו. יחד הלכו לייסד את כפר יחזקאל בעמק יזרעאל. 

עתידה השלימה את חוק לימודיה וחזרה הביתה .   עם פטירתה של האם מדלקת ריאות בגיל 52 הילדים נותרו יתומים ועתידה תפסה את מקומה של האם במשק הבית.


משפחת פרימן בשנת 1923 עם ההורים חוה ומרדכי פרימן. התמונה מתוך הספר "משפחת האדמה"
פנחס, הרביעי בין הילדים, החל לעבוד ברפת של תחנת הנסיונות. הוא נשא את חיהל'ה קליבנר לאשה. זמן מה התגוררו בתחנה ואחרי-כן עקרו –יחד עם התחנה לרחובות.   משם יצאו להתיישבות במושב כפר ביל"ו.  בבית נשארו רק עתידה ואהרונצ'יק.

כאשר הוקם המושב, הצטרפה משפחת פרימן  כחברי המושב, הם לא קיבלו תקציב, אך קיבלו תוספת של אדמה. 

ב-1927  הביא ד"ר ליהמן את הילדים מבית הילדים בקובנא שבליטא לבן-שמן.  יחד עמו הגיעו רעיתו הרופאה ד"ר קליבנסקה והמורה חיים בר-נחום.

בית משפחת פרימן,   שכן בתוך כפר-הנוער והפך לחלק מן הנוף.  מרדכי פרימן היה דמות מוכרת לצעירי כפר-הנוער והם ראו בו דוגמה ומופת לאיש העבודה והאדמה.

 

במלחמת העצמאות פינו את ילדי כפר  הנוער בבן-שמן והעבירום  לכפר ויתקין. גם אנשי   המושב נתבקשו לעזוב את  בתיהם ולקחת עימם את המשק החי.   מרדכי פרימן החליט שהוא נשאר במקום ואינו עוזב את ביתו. הוא נותר עם פלוגת החיילים  עד שהוסר המצור מעל בן-שמן.


הגן של עתידה  בט"ו בשבט בשנות הארבעים בבן-שמן.  עתידה יושבת מקדימה במעגל של הילדים,
הנכדים של מושב בן-שמן הישן התחנכו בגן של עתידה.  הילדים מחזיקים בידיהם עציצים לנטיעה . 
בתמונה אפשר למצוא את גבי לוין ואמו זאבה לוין יוסלביץ  ליד זאבה ברטה  מתכופפת אל נילי גרעין-כל הקטנה.  
התמונה מן האלבום של זאבה לוין (ששית מימין) היא צולמה בשנת 1947 או 1948 לפני הפינוי מבן-שמן
קברו של מרדכי פרימן בבית הקברות ביער בן-שמן
קברה של חוה פרימן אשת מרדכי פרימן  בבית הקברות ביער בן-שמן
קברם של ברכה ואהרון פרימן שהתגוררו בבית המשפחה בכפר הנוער בן-שמן ביער בן-שמן.

המצבה על קברה של עתידה ביער בן-שמן.  עתידה עברה את גיל המאה. היא נולדה בארץ בתחילת המאה  העשרים
ונקברה במאה העשרים ואחת.  רבים עלו אליה לרגל בבית פרימן שבכפר הנוער בן-שמן, כך גם אני. רבים הכירו אותה והתחנכו
בכתתה בכפר-הנוער בן-שמן.  בהלווייתה נכחו רבים מהם.   יהי זכרה ברוך.  צילום: יהודית גרעין-כל.
 
הכיתוב על המצבה של  עתידה בבית הקברות ביער בן-שמן אומר הכל.  צילום: יהודית גרעין-כל
שלט שהוצב בשנים האחרונות ליד בית פרימן,  אתר הסטורי בתוך כפר הנוער בן-שמן.