עבודת חיים: תחקיר על מושב
בן-שמן הישן/יהודית גרעין-כל
לפני שנים רבות... כך מתחילות כל
האגדות.... גם סיפור כתיבת החומר לספר או לאתר על בן שמן והבן-שמנים מתחיל לפני שנים רבות. בשנת 1982 החליטו בני מושב בן-שמן להיפגש
ביער בן-שמן, אותו יער שבסמוך לו נולדו
וחיו במשך שנים רבות, בו קטפו פטריות, בו סיקלו אבנים כדי לעבד את השדות. כיוון שמושב בן-שמן הישן,
נאלץ להתפנות בשנת 1948, ומאז התפרקה המסגרת, שמרו בני המקום על קשר כל
השנים. בכנס ההוא שבו השתתפו בניהם
ונכדיהם של מייסדי המושב, עלה הרעיון לכתוב ספר.
כי השנים עוברות וכל מה שלא כתוב נשכח, הדורות חולפים והפרטים הקטנים
אובדים מן העולם.
אני, יהודית גרעין-כל,
בת ברטה ושמעון גרעין-כל ונכדתם של שמואל ונחמה גרעין-כל ממייסדי המושב, לקחתי את העניין ברצינות. כבר אז התחלתי לאסוף חומר.
ראיינתי אנשים, אספתי תמונות,
קיבלתי קטעי זיכרונות שאנשים שלחו לי.
כיוון שלוקח די הרבה
זמן לעשות תחקירים, ואי אפשר לכתוב ספר רק
על סמך זיכרונות, הוצאת הספר התעכבה במשך
שנים. כאשר יצאתי לשנת שבתון ב 1997 נכנס
התחקיר להילוך גבוה. אבנר לוין, ממושב "נטעים" ,
נכדם של אהרון ורבקה יוסלביץ ובנם של זאבה ומנחם לוין, מסר לידי מסמכים שמצא
בארכיון הציוני, אשר קשורים לשנים הראשונות.
המסמכים הללו עסקו בקבוצת בן-שמן בחווה החקלאית, בהחלטות עובדי החווה להישאר במקום ולהקים מושב,
בבקשתם מן המוסדות לאשר להם לצאת לדרכם החדשה.
המסמכים הללו הציתו את דמיוני והבנתי שיש כאן סיפור אידיאליסטי ממדרגה
ראשונה, לא כל-כך הגיוני אבל אמיתי.
מייסדי מושב בן-שמן התחילו להגיש את בקשותיהם להקמת המושב, משנת 1919, עם
תום מלחמת העולם הראשונה. הם הבינו שהחווה
החקלאית לא תתקיים עוד ונוצר ואקום שמאפשר להם, להקים מושב על אדמות הקרן הקיימת.
במשך תקופה ארוכה
ישבתי בארכיון לבון, על התיקים הקשורים בבן-שמן, מצאתי מסמכים מקוריים שהיו בתיקי
המרכז החקלאי, הקרן הקיימת, תנועת המושבים.
לאחר מכן עברתי גם לבדיקת החומר במיקרופילם. כאן מצאתי מסמכים מעניינים של התכתבות בין וועד
המושב והמוסדות. בין המתיישבים למוסדות.
אחדים מבקשים הלוואות, אחרים מעוניינים לקנות פרה הולנדית ומתעניינים
במחירה וכיצד תגיע לארץ. החומר המרעיש
ביותר היה קשור לחוזים שנעשו עם סולל בונה וקשורים לבניית החומה, וכן לבניית הבתים
הנוספים במושב, וחצרות המשקים.
 |
| בכנס הותיקים שנערך ביער בשנת 1982 גמלה בליבי ההחלטה להנציח את הסיפור של בן-שמן. כאן נכחו הורינו שרבים מהם כבר לא חיים. נשארו מעטים לספר וגם הם לא צעירים. אך בשנים שחקרתי את החומר, עדיין היה עם מי לדבר. הצלם: דב ליפשיץ בעלה של בתיק תיבדל לחיים ארוכים. |
צילמתי את המסמכים
הללו, והתחלתי לפענח את החומרים, בעזרת
בני בן-שמן המצויים בכל הארץ. אריק דוברוב
מבצרה עזר לי מאוד בפענוח המסמכים העוסקים
במשקים ובכל מה שקשור לעניינים החקלאיים.
אבא שלי, שמעון גרעין-כל, שמע על
כל מסמך חדש שמצאתי ועזר לי לפענח את משמעותו. ראיינתי את עתידה בכפר הנוער בן-שמן, והיא גם נתנה לי רשות להשתמש בחומר שנמצא בספר שכתבה על משפחת פרימן "משפחת האדמה".
בתיק ליפשיץ לבית דוברוב, זכרה הרבה דברים שקשורים לקשר עם כפר הנוער. יעל בן-אסא ורינה רזין לבית דוברוב, סיפרו על
הקשרים בן המתיישבים, ועל השנים הראשונות הקשות. הגעתי לביתו של וידיק בלסקי
בקרית-טבעון, הוא סיפר לי על הילדים, על החינוך במושב, על טיולי ההרפתקאות שהם עשו בארץ עם תרמיל
ומקל, ובעיקר עזר לי להרכיב את תרשים המושב בשנות העשרים והשלושים. בתי המגורים במושב ומי גר בהם.
התמונות שמופיעות כאן באתר, ומאוחר יותר יופיעו בספר הן מהאלבומים האישיים של אנשי בן-שמן: זאבה לוין לבית יוסלביץ, ויקתה רוזן לבית סטל, ברטה ושמעון גרעין-כל, דרורה גולדמן לבית לויק פרידמן, מימי ומאיריק פרידמן, יעל בן-אסא לבית דוברוב, בתיק ליפשיץ לבית דוברוב. רלה רון לבית הורוביץ. מי מכם שיש לו תמונות יקרות כאלה ורוצה שאכניס אותן לספר שייערך במהלך השנה לאחר פרסום האתר, אשמח לקבל תמונות נוספות.
ויקטה רוזן, לבית
סטאל, סיפרה על הנוער במושב ובעיקר שפכה
אור על אחת הפרשיות המסעירות
והעלומות במושב "רצח השומרים". הגדילה לעשות מכולם רלה רון בקיבוץ גבע אשר
כתבה זיכרונות ופרקי הווי והם מובאים כאן כפי שהיא כתבה אותם. אחד הנכדים לבית בלסקי, רמי בן-יוסף, בנם של חנה ויצחק בן-יוסף אסף
חומר רב על המשפחה והעביר אלי סיפורים אלו.
לא יכולתי לכתוב את הספר ואת האתר ללא עזרתם של
כל האנשים הללו. אני חייבת להודות
שדלתם של אנשי בן-שמן הייתה פתוחה בפני ואחדים אף פתחו את האלבומים הישנים ונתנו לי תמונות מקוריות ותעודות נדירות.
כאן אולי עומדת לי
זכותה של אימי, ברטה גרעין-כל, שראתה באנשי בן-שמן ממש קרובי משפחה. אימי השאירה את רוב משפחתה באירופה, ולכולם ידוע
מה עלה בגורלם של מי שנשאר שם. היא שלחה
את שורשיה לעבר שורשיו של אבי שהיו נטועים היטב בקרקע של בן שמן. וכך הרגישה שהיא שייכת למקום הזה למרות שלא
נולדה בארץ. לאחר שנאלצו לעזוב את בן-שמן
בשנת 1948 נטעו הורי את ביתם בבני-עטרות
(וילהלמה לשעבר). המעבר היה קשה מאוד, הגעגועים למקום נמשכו שנים רבות. במשך כל השנים הללו היינו מבקרים את אנשי בן-שמן, המושב הקטן, שהתפזרו בארץ, כאילו היו קרובי משפחה
שלנו. כך גם יכולתי ליצור קשר אישי עם כל
אחד מן האנשים הללו ולדלות מהם את המידע על מושב בן-שמן.
אני לא נולדתי במושב בן-שמן, אלא בבני-עטרות לשם עברו הורי. אחי עמוס, נולד
שם בשנת 1941, ואחותי נילי נולדה גם היא בבן-שמן בשנת 1944. עמוס זוכר את האירועים
שקשורים בשיירות לבן-שמן, את המעבר
לכפר-ויתקין יחד עם ילדי כפר-הנוער, ואת הניתוק הקשה מן המקום. אין לי ספק שהזיכרונות על בן-שמן עוברים מדור לדור בתוך המשפחות. אך ידוע לי גם שכל מה שלא כתוב נשכח במשך השנים
ולכן היה לי כל כך חשוב לכתוב ולהנציח את האירועים הללו, את המושב הקטן שהיה
ואיננו עוד. למען הדורות הבאים.
אינני יודעת אם מושב בן-שמן ראוי לתואר המושב הראשון, וממילא מושב זה כבר אינו קיים. דנתי בשאלה הזו בפרקים ה' ו' בכרוניקה של
בן-שמן. המושב הזה היה מושב קטן, תקופה לא קצרה – קרוב לשלושים שנה. חיים של מתיישבים מאנשי העלייה השנייה שהיו
אידיאליסטים, והחליטו להקים מושב, כנגד כל הסיכויים, מול חבריהם שהקימו באותה
תקופה את המושב הראשון "נהלל" שזכה לכתר. רבים ממקימי נהלל, התחנכו בחוות בן-שמן והיו קשורים לאנשי קבוצת בן-שמן, אחדים מהם אף
נמנו על אותה קבוצה בחווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה