פרק יד - בן שמן במצור

מצב חדש - לאחר ההכרזה באו"ם על חלוקת א"י

בסוף 1947 פרצו מאורעות דמים. הערבים לא הסכימו להצעת החלוקה. כפר הנוער בן-שמן והמושב נכללו בהצעת החלוקה בשטח המדינה הערבית. המקום היה מוקף בישובים ערבים. לוד ורמלה הסמוכות היו  ערביות. למרות  הקרבה לתל-אביב ופתח-תקווה, לא היה לערבים כל קושי לנתק את דרכי המעבר לבן-שמן.  במוסד היו באותה עת 600 חניכים. במושב עדיין שכנו המשפחות על נשיהן וילדיהן.

שרידי החומה שסבבה את המושב . החומה הגנה על המושב מפני חדירה של מסתננים מיישובים בסביבה. בזמן המצור השיירות הגיעו לפעמים
מכיוון בית נאבללה בדיוק בשביל הזה ששימש כדרך הראשית בשנות העשרים השלושים והארבעים של המאה ה-20

 

30/11/47  שעות מעטות לאחר שנודע על ההחלטה שנפלה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת א"י המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית, בעוד הישוב צוהל על ההחלטה, הותקף אוטובוס יהודי בדרכו מנתניה לירושלים ליד שדה התעופה לוד ע"י טרוריסטים ערבים.  מאורע זה שימש לישוב כולו ובמיוחד לעובדים היהודים של שדה התעופה ולתושבי בן-שמן, הישוב היהודי הקרוב ביותר לשדה התעופה, אות לסכנה מתקרבת.

3/12/47  שלושה ימים לאחר מכן הומחשה סכנה זו לאנשי בן-שמן כאשר המון ערבי מלוד, רמלה והסביבה – פרוע ומוסת כתוצאה מהשביתה הערבית שהוכרזה לשלושה ימים – עלה על מחצבות "סולל בונה" הסמוכות לדרך בית-נבאללה – בן-שמן והחל בוזז והורס אותן. מחשש פן תצא יחידה מבן-שמן להילחם בפורעים הבוזזים, תפסה יחידה ערבית עמדות ביער הרצל והמטירה יריות על המושב.  מיד עם התחלת היריות הוכרז מצב הכן בבן-שמן ואנשי המקום חשו לעמדותיהם כשהם מחכים להתקפה על הכפר עצמו. אך זו לא באה. מעשה הביזה וההרס במחצבות סיפקו, כנראה, את הערבים שהסתלקו לבתיהם מבלי לכוון פעמיהם נגד בן-שמן.

היה ברור כי בן-שמן נמצאת במצב חרום – ודרושה תגבורת כדי להגן על המושב ועל כפר הנוער.

5/12/47 יצאה תגבורת, 20 בחורים מגדוד 4 בחטיבת "גבעתי", בשיירה מתל-אביב. השיירה הצליחה להגיע לאחר שעברה את לוד ללא תקלות.  השיירה שיצאה חזרה נתקלה כבר בהמון ערבי פרוע שיידה בה אבנים, ובקושי הצליחה לפלס דרכה לתל-אביב.

 

כשבוע לאחר מכן, ב 11/12/47, הצליחה שוב לחדור לבן-שמן שיירה דרך לוד. בשיירה זו הועבר לנקודה מכשיר אלחוט, שהיווה במשך הזמן הקשר היחיד של בן-שמן עם העולם החיצוני.

כעבור יומיים נרצחו בלוד ארבעה יהודים מעובדי שדה התעופה, כשהמכונית שהסיעה אותם הותקפה ע"י אספסוף והועלתה באש כשהם כלואים בתוכה.

 תחושת המצור מתגברת, שטח בן-שמן מישורי ברובו ומשתרע על שטח גדול.  המושב סגור בחומה רעועה, משלושה כיוונים, ולידו משתרע יער הרצל, מקום נוח מאד לעריכת כוחות אויב המאפשר להם להגיע עד סמוך מאד למושב מבלי להתגלות.

העמדה הצפונית של מושב בן-שמן צופה אל כיוון בית נבאללה משם הגיעו חלק מן השריירות. היום נראית עמדה זו לנוסעים בכביש 1
לכיוון ירושלים.  מחלף בן שמן הגדול עובר בין המושב ליער הרצל.

 

נפילת השיירה  ליד בית-נבאללה

(עפ"י הפרק 'בן-שמן במצור' מתוך הספר "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות")

התאריך: 14/12/47  השעה: 14.30 מקום האיסוף והיציאה: פתח-תקווה  המשימה:  העברת שיירת תגבורת לבן-שמן. האסטרטגיה: נסיעה בדרך אחרת לא דרך לוד. המסלול: פתח-תקווה – מגדל צדק – קולה – בית נבאללה – בן-שמן. השיירה כוללת: 7 מכוניות, 48 איש: 26 אנשי חי"ש, 13 נוטרים, 7 נהגים, 2 מתושבי בן-שמן.

 

בשעה 17.10 מתקבל מברק מבן-שמן במפקדת "קריתי"  ובו נאמר: "רק חלק מהשיירה הגיע.  טנדר ומכונית, ובהם 31 איש, נעדרים. יש פצועים…"  מברק שני שהתקבל זמן-מה לאחר הראשון הודיע" "24 נעדרים. כולם  על יד בית נבאללה. הותקפה על ידי הלגיון. הודענו למשטרת רמלה".  המברקים לא הבהירו דבר. קצרים היו ומבוהלים, האמת התגלתה רק כאשר חזרו אנשי השיירה, אלה שהצליחו להגיע לבן-שמן, ואלה שניצלו בנס בשטח מחנה הלגיון בבית-נבאללה – ונחקרו ארוכות.

הדו"ח שפורסם לאחר המקרה מבהיר מה באמת קרה: "השיירה הגיעה בשלום עד למגדל-צדק; שם נאלצה להתעכב כתוצאה מקלקול שחל באחת המכוניות. מיד עם העצר השיירה הבחינו אנשיה בהתקהלות בכפר. הדבר זירז אותם ומקץ חמש דקות, משרק תוקנה המכונית, המשיכו בדרכם דרומה לעבר הכפר קולה. בהגיע השיירה  לקרבת כפר זה הותקפה מן האגף באש רובים מטוח 300-400 מטר. אנשי השיירה השיבו אש תוך כדי נסיעה עד שניתקו את המגע. אולם במרחק של כמה מאות מטרים ממקום מחסום-האש הראשון נתקלו במחסום-אש שני. מחסום-אש זה, אף כי נוהל על-ידי קבוצת ערבים קטנה, היה מדויק ויעיל מקודמו: אחד הנהגים נפצע, חלק מהמכוניות נעצר והנוטרים נאלצו לקפוץ ממכוניתם, לתפוס עמדות ולהשיב אש כדי לחפות על התקדמות השיירה. החיפוי שלהם היה טוב והשיירה נחלצה פרט למכונית אחת שנשארה תקועה מבלי שהנוטרים "השקועים באש" – הבחינו בה.

התקלה הבאה אירעה ליד דיר-טריף, כ 3  ק"מ דרומה יותר והפעם בשל קלקול באחת המכוניות. הנהגים, כדי לא לאבד זמן על ניסיונות תיקון, קשרו אותה למכונית שנייה והשיירה המשיכה בדרכה. אך לא לזמן רב: ליד אחד העיקולים בקטע הכביש דיר-טריף – בית-נבאללה הבחינו האנשים במכונית הנגררת שמכוניתם בוערת, כנראה בגלל שימוש יתר בבלמים. הם עצרו, איפוא, שנית את השיירה והתפצלו: - חלקם עסקו בכיבוי הדליקה במכונית, וחלקם תפסו עמדות אבטחה ליד דיר-טריף, שהובחנה בה תנועת קבוצת מזוינים, ולעבר קבוצות ערבים מזוינות אחרות שתפסו עמדות במרחק 200 מטר, בערך, מהם.

במשך עשר הדקות שנדרשו לאנשי השיירה לכיבוי הדליקה אירעו מספר אירועים ראויים לציון, אשר לאורם יש להבין את המשך הדברים:  שני ערבים לבושים אירופית, חגורי נשק, התקדמו לאורך הכבש ונעלמו לפתע; שתי מכוניות – אוטובוס ומונית – הופיעו פתאום מכיוון בית נבאללה על הכביש מול השיירה, מתוכה קפצו מספר ערבים, והמכוניות חזרו במהירות לכיוון מחנה בית-נבאללה. ערבים אלה תפסו עמדות בין הזיתים בדרך לבית נבאללה. עד כה לא נפתחה אש על אנשי השיירה אף מאחת מן היחידות המזוינות הנערכות, אולם ברגע שכובתה הדליקה והאנשים החלו לעלות על המכוניות ניצל האויב את שעת הכושר ופתח באש על מבטיחי השיירה, שהיו בשלב זה חסרי מחסה. ירויות האויב נורו על האנשים משלושה כיוונים (ממערב – היינו מכיוון הכפר דיר טאריף – מצפון וממזרח) וגרמו לבהלה בתוכם; אותה שעה עצמה השיגה את  השיירה וניסתה לעבור על פניה, מכונית צבאית בריטית – שהוסיפה מהומה על המבוכה. (הייתה זו מכונית שעשתה דרכה לבית נבאללה, ואשר נתקלה בדרכה בפצועי השיירה שנשארו במכונית שנעזבה מבלי דעת, ואף אספה אותם). כתוצאה מכל אלה נשבר סדר ישיבת המבטיחים במכוניות – כל אחד מהם תפס לו מקום במכונית שנקרתה בדרכו – ואבדה השליטה  של מפקדי המשנה על יחידותיהם. אולם לבסוף תפס אחד המפקדים את השליטה באחת המכוניות וחיפה על תזוזת שאר המכוניות שחלפו על-פניה לעבר מחנה בית נבאללה הצפוני. לאחר שהתרחקה האחרונה שבהם אץ הכוח המחפה את  עיקר השיירה, ואז השיג אותה בכביש ליד המחנה. אותה שעה ניתן במחנה אות אזעקה – בשריקת צופר – לפלוגת משמר של הלגיון הערבי, שהגיע למחנה זה מקרוב ואשר עסקה בהתארגנות. חיילי הפלוגה נתרכזו מיד, ולא עברו רגעים ספורים וכבר תפסו עמדות משני צדי הכביש כשנשקם – כולל מקלעי ברן – לרוב – דרוך בידם. 

מפקד השיירה, אברהם בר-עם, שחזה במתרחש פקד על המכוניות להגביר את מהירותן. בן פקד על אנשיו לא לירות בשום אופן באנשי הלגיון, כדי לא להסתבך עמם בקרב, ולתת בידם תואנה למעשי רצח. פקודתו מולאה במלואה: שום כדור לא נורה ושם רימון לא הוטל מידי אנשי השיירה לעבר אנשי האויב. אבל אנשי הלגיון הרצחניים לא היו זקוקים לאמתלה כלל: ברגע שהמכונית המובילה בשיירה הגיעה למבואותיו הדרומיים של המחנה פתחו, לפי סימן מוסכם, באש-אימים על השיירה.  מרבית המכוניות הצליחו להתחמק הודות למהירותן אבל שתיים – המכונית שבה היו המבטיחים מאנשי גדוד "4", ומכונית הצבא הבריטי ובה פצועים – נעצרו משום מה על הכביש בלב ליבו של האויב וזה ירה בהם מטווח 15 מטר ללא רחמים. אנשי האויב לא הסתפקו בזאת ולאחר שהפכו את המכוניות ל"מסננות" מנקבי הכדורים, עלו עליהן והחלו ממותתים את הפצועים וסופרים את "שלל" ההרוגים. באופן זה נהרגו כל נוסעי המכונית פרט לשניים שעשו עצמם כמתים. הללו ניצלו בהתערבות קצינים בריטים שמנעו מהלגיונרים – שעלה בהם לפתע זיק אנוש – לחסל גם את שני העדים האחרונים למעשה הזוועה. אחד הבחורים ניצל פעם נוספת בנס, שוב בהתערבות קצין בריטי, כאשר זה האחרון מנע מסמל בריטי ל"להפסיק את יסוריו", ע"י ירית אקדח בראשו, שעה ששכב על שולחן במרפאת המחנה.

שעה שהליגיונרים "טיפלו" בהרוגים ובפצועים (בשעה 15.30 בערך) הגיעו ארבע ממכוניות השיירה לבן-שמן. אנשיהם היו המומים, וקשה היה להוציא מפיהם מהו אשר אירע בדיוק.

עברו עוד כ 20  דקות, ומחוגי השעון הצביעו על השעה  15.50 . ליד בן-שמן הופיע משוריין בריטי שעשה דרכו לבית-נבאללה. אנשי הנקודה עצרוהו, מסרו לו על המתרחש, ומפקד המקום ביקש להצטרף לחיילים כדי לראות מקרוב את אשר אירע ליתר אנשי השיירה. אך הבריטים השיבו ש"אין זה מענינם…"

   תשובה מתחמקת דומה לגורל הנעדרים קיבל המפקד כשניסה להתקשר עם מפקדת  מחנה בית-נבאללה ועם מטרת רמלה. הללו אמרו שהם ישתדלו לחקור בדבר…  אכן "השתדלו" : החקירה הבריטית העלתה כי כתוצאה מ"פרובוקציה יהודית" – זריקת רימון למחנה הלגיון – פתחו חיילי הלגיון בבית-נבאללה באש על שיירה יהודית; וכי בקרב שהתנהל נהרגו 13 יהודים מזוינים.

מסקנות חקירה אלה רק הוסיפו שמן למדורה. הישוב היהודי זעם על השלטון ה"ניטראלי" ועל שליחיו, אנשי הלגיון, ותבע לפנות את הלגיונרים מגבולות המדינה.  הוא הפגין זאת בהלוויית ההמונים שנערכה לקורבנות – אברהם ברעם, ישעיהו זלץ, משה שורצקאכל, חיים גולדקורן, משה דלוגין, חנן וולף, מיכאל פילכנפלד, משה פוכצ'בסקי, גדליהו אוגוצ'בסקי, שמחה טנצמן, אהרון רודיק, זאב שטאהל, ויצחק ליברמן.

    הבריטים לא נבהלו מן התביעות לפנות את הלגיונרים, אך יחד עם זאת ביקשו לשכך את חרון הישוב  וגילו כלפי בן-שמן יחס אוהד יותר משהראו במקומות אחרים – שהתבטא בעיקר בליווי שהחלו הבריטים מצרפים לכל שיירה יהודית שנסעה בן-שמנה.

 נפילת מבטיחי השיירה ירדה כמהלומה, וביחוד על אנשי בן-שמן (שבה הוכרז על שבעת ימי אבל) ועל אנשי גדוד "4".  אבל אסור היה שהמהלומה תיהפך לייאוש ולאוזלת כוח.  על כן עמדה החטיבה על כך שעוד ביום ההלוויה ההמונית של החללים תצא תגבורת חדשה של אנשי חי"ש וגדוד "4" לבן-שמן.

התגבורת הגיעה. ההגנה בבן-שמן אורגנה מחדש והוחל בעבודות ביצורים. הרוח החיה בכל אלה היה מפקד המקום אותה שעה יחזקאל בן-דוד (נפל לאחר שחרור בן-שמן בעלותו על מוקש ליד ג'מזו ב20.7.48) ממפקדי ההגנה הותיקים בתל-אביב.

 

המצב בבן-שמן

     מתוך דוח של סמגד א' אל מגד א' ב"גבעתי" אפשר ללמוד על המצב בבן-שמן בינואר 1948:

א)    תפקידיו של הכוח שבבן-שמן:

א.    להחזיק 19 עמדות קבועות בתוך האזור, כלומר 57 איש בכל לילה.

ב.     להציב מארבים להבטחת הכביש (מצד בית-נבאללה ומצד לוד).

ג.       להציב מארבים בשדה.

ד.     להחזיק רזרבה ולדאוג להפעלתה במקרה של צורך

 תפקידים אלו בוצעו עד כה ע"י אנשי הכפר והמושב, ובתוכם חלק מהבוגרים יותר בנערי כפר-הנוער המכונים חי"ש (בני 16 אשר למדו נשק ואולי עברו גם חלק מא"ש-פרט), ומהווים גם את הרזרבה של הכפר.

ב) נשק: לרשותם עומד הציוד הבא: 65 רובים (מהם 20 איטלקיים, אשר רובם לא פועלים) ; 20 תת-מקלעים; 6 אקדחים; 3 מקלעי לואיס (אחד מהם לא בסדר); 3 מרגמות "2.

ג) אמצעי-ביטחון:

הכפר מוקף גדר רשת מצד הכביש וגדר צבאית "תיאורטית" בשאר הכיוונים. המושב מוקף בגדר "חומה" (אבן ובטון) משלושה כיוונים ומן הצד הנותר (המזרחי) בגדר צבאית.

ד) המצב הפוליטי:

1.      קיים עם הערבים בסביבה הסכם ג'נטלמני, או יותר נכון מצב של "שמור לי ואשמור לך", וזאת – אך ורק בגלל הכביש: הוא העורק העיקרי לסביבה והוא עובר את הכפר.

2.      אין אנחנו עולים על השדות שלהם, אבל אין זה מונע אותם מלעלות על השדות שלנו .

3.      ישנה הוראה מפורשת לאנשים ובעיקר למארבים, לא לפתוח באש על הערבים כל עוד לא ברור באם באמת יש בכוונתם לתקוף את הכפר.

4.      נעשות כל ההכנות לעזיבת הכפר ופינויו מתלמידיו (כיתה ג',שהיא הבוגרת, תישאר במקום); והיות והכפר מתכונן לעזוב הרי המושב בעקבותיו- - - 

5.      יש לציין שהאלחוט אינו פועל בלילה בכלל, והנקודה מנותקת בשעות הלילה. לפעמים מנותקת הנקודה גם ביום כשהאלחוט מתקלקל.

ה) מסקנות:

לאור המצב הנ"ל סיכמתי עם המא"ז:

א.    יש להקים גדר צבאית לכיוון הכביש, אשר כיון שין אפשרות (הן ביום והן בלילה) לחסום אותו, הרי יכולה יחידה ערבית להגיע דרך הכביש באבטומובילים עד למרכז בן-שמן ולעשות כל שברצונה.

ב.     עם הקמת גדר כזאת יקל הדבר על הבטחת הדרך, היות ויהיה צורך להגן רק על שנים או שלושה מקומות פתוחים.

ג.       המושב יוחזק על ידינו (עמדות; מארבים; רזרבה; כביש) ואילו את כפר-הנוער על המא"ז להבטיח בכוחותיו.

 

   על דרישתו של המא"ז להחזיק יחידה רזרבית גם בכפר עניתי שאין לי אנשים לכך.

 

    במרץ 1948 הגיעה לבן-שמן הפלוגה הדתית מגדוד "1". כדי להחדירם לבן-שמן היה צורך להוציא שיירה מיוחדת, באוטובוסים משוריינים, עם ליווי בריטי. השיירה עברה דרך לוד. למרות הליווי הבריטי נזרקו אבנים על השיירה, אך בסופו של דבר הם הגיעו לבן-שמן ללא פגע. באותם אוטובוסים יצאו אנשי גדוד "4" וכמה מאנשי בן-שמן. 

בתקופה זו שהו במושב בן-שמן רוב הגברים, שנשארו לשמור על הבתים ובעלי-החיים, לאחר שהנשים והילדים יצאו בינואר.   

המשימה הראשונה של הפלוגה הדתית הייתה ביצור המקום.  בגלל הניתוק הממושך הכינה החטיבה תכנית מפורטת לארגון בן-שמן כבסיס הגנה צבאי. מפקד פלוגת החי"ש  בבן-שמן ביקש תגבורת. ובשבת הראשונה שלאחר פורים, הגיעה למקום שיירה גדולה וכבדה, ובה תגבורת לוחמים, מצרכי מזון לשלושה חודשים וחומרי ביצורים. את השיירה הזו הוביל טנק' "קרומוול" ואחריו שורה של אוטובוסים ומכוניות משא. 

בהתאם ל"תרגולת" הופנו מיד הבריטים לחדר-האוכל לשתיית בירה. הבנות נשלחו להסיח את דעתם ובינתיים פורק ציוד יקר, שכלל גם מרגמה "3, שהוצפנה ,כשהיא מפורקת לחלקיה, בתוך שקי קמח.

משנסתיימה הפריקה החלה ההעמסה.

ה"ציוד" החוזר כלל הפעם את יתרת תושבי בן-שמן מהבלתי-לוחמים ואינונטר חי - את פרותיהם של המתיישבים.

אחת הפרות נפצעה בדרכה למקום מבטחים, כי הערבים תקפו את השיירה בחזרה מבן-שמן לעבר פתח-תקווה, למרות שהייתה מלווה בשריון בריטי כבד. הפעם עלה המעשה לערבים ביוקר – כי הצבא הבריטי פגע בהם קשות.

הייתה זו אחת השיירות האחרונות. אחריה – לא באו אלא שיירות ספורות בחדש אפריל; וגם אלו בקשיים רבים, ובהתניות לוויתורים בשטח.

 

הניתוק המוחלט וההסלמה ביחסים עם השכנים   

אלתר ורנר  בספרו "חמושים לפני המחנה" – סיפורה של הפלוגה הדתית, מקדיש פרק ארוך במיוחד למצור בן-שמן, אליהו חן-ציון, מפקד הפלוגה הדתית מספר:

 

"עם כניסתנו לבן-שמן התחלנו בכל המרץ לעבוד על הביצורים, חפרנו תעלות קשר ובנינו בונקר פיקוד. אנשי הפלוגה יחד עם בני הנוער ומגינים אחרים שנרתמו לעבודה קדחתנית, שנמשכה ימים ושבועות, עד שעלה בידינו להקיף את בן-שמן במוקשים, ובמשך הזמן גם הקיפה את הישוב חגורת חפירות כפולה. 

 

מכיון שקשה היה להגן על המושב, הכרעתי בעד נטישת המושב אחרי בלימה קלה במקרה של התקפה ערבית. לכן הוחזקה שם כיתה אחת בלבד, בעוד שרוב כוח המגן עומד להגן על הכפר.  לקח זה הוסק בעיקר אחרי גוש עציון, שם פוצל הכוח הדל להגנה על מספר יישובים ומשלטים. מאחר ולפי התוכנית  עמדנו לנטוש את המושב במקרה ההכרח, מיקשנו אותו כולו. בכל בתי המושב ועמדותיו הונחו מוקשים וחוטי ההפעלה נמשכו עד… מתחת המיטה שלי.  לפי התוכנית עמדנו להעיף את המושב כולו באוויר במקרה של התקפה, כאשר ייכבש ע"י הערבים. 

 
כל זה מתרחש בחודשים מאי יוני. לאחר נפילת גוש עציון,  פקדה ההגנה גם על אנשי עטרות הסמוכה לירושלים לצאת מן היישוב ולנטוש אותו מחשש פן יקרה מצב דומה למה שאירע בגוש עציון.  האנשים שעדיין נותרו בבן-שמן  נאלצו לעזוב בשיירות האחרונות באפריל. מי שנשאר במקום יכול היה לצאת רק במטוסים הקלים שהיוו את הקשר היחיד עם המקום.

באחת מהשיירות האחרונות עזב את בן שמן מפקדה מטעם "קרייתי" – יחזקאל בן-דוד, והפיקוד עבר לידי איש-המקום, איזיק בלסקי, מבני מושב בן-שמן, לימים יצחק בן-גל  קצין הכנסת, ולסגנו נתמנה  מפקד הפלוגה הדתית של "גבעתי", אליהו חן-ציון.

הפסקת השיירות באה כתוצאה מסירובם של הבריטים ללוות את השיירות.

ניתוק והסלמה ביחסים עם השכנים

 

בן-שמן נותקה לחלוטין.  מצד מערב – לוד ורמלה על עשרות אלפי תושביהן; בצפון – וילהלמה ושדה התעופה לוד; מצד מזרח – חדיתה; מצד דרום – הכפרים ג'ימזו, דניאל ודהרייה.

מחנות בית נבאללה נתפסו כולם על-ידי הערבים, ומגיני בן-שמן חסמו בפני הערבים את הכביש העובר בתוך הישוב. גם שיירות הפליטים הערביים  מלוד ורמלה הפסיקו לעבור דרך בן-שמן. גם המכונית הלבנה – מכוניתו של חאסן סלאמה, מבכירי מפקדי הכנופיות, שהייתה חולפת מדי פעם בכביש זה – לא נראתה עוד. 

כגמול על סגירת הדרך ניתקו הערבים את קו החשמל העובר בתוך לוד, שפעל עד אז לסירוגין. החשמל פסק להאיר את בן-שמן. סמוך למחצית חודש מאי נותק כליל גם קו הטלפון, שעבר דרך מרכזת לוד וקישר את בן-שמן עם תל-אביב והעולם החיצון. למרבה ההפתעה, קו זה עוד פעל מדי פעם לפני כן, גם כאשר הקרבות בין יהודים וערבים השתוללו במלוא עוזם ברחבי הארץ.

 

שדה תעופה למטוסים קלים

עם התחלת המצור החלו התכנונים להקמת שדה התעופה, שיקשר בין בן-שמן לתל-אביב.  רצה הגורל ומטוס נאלץ לנחות כאשר אחד הבחורים שהתאמנו בנשק כבד ( מקלע ה"בראונינג" היחיד  שהיה בבן-שמן) נפצע  פציעה אנושה, ונאלצו להעבירו לבית-חולים.  המטוס כבר טס מעל הכפר, ועדיין לא נבחר מקום הנחיתה, הטייס חג מעל המקום ובחר לנחות בשדה בור שנראה מתאים לכך. המקום היה נוח לנחיתה, אך סמוך מדי לכפר חדיתה, ממנו ניתן לשלוט על השדה באש יעילה. הפצוע נפטר יומיים לאחר שהגיע לבית החולים בטרם מלאו לו י"ח שנים.  כך בעצם הפך שדה הבור שתבואתו רק נקצרה לשדה-התעופה של בן שמן.

יום אחד נתבשרה בן-שמן, כי מטוס קל "פרימוס, יצא לדרך וינחת במקום. בעוד אנשי בן-שמן עוסקים ביישור החלקה הופיע המטוס. הקשר לנחיתה נעשה בדרך פשוטה;  הטייס חג מעל לשטח והטיל פתק קשור באבן: "אני רוצה לרדת". ה"רשות" ניתנה בסימון בידיים. קשר אחר לא היה, וה"פרימוס" נחת בשלום, כשהוא מקפץ על המהמורות והבורות ורגבי העפר, ולבסוף נעצר בפאתי השדה. "כל בן-שמן" רצה לראות את המטוס נוחת.

נחיתת המטוס פתחה תקופה חדשה לקשר בלתי אמצעי בין תל-אביב לנקודה הנצורה.  השדה היווה בימים הראשונים אטרקציה וכל זמזום מטוס הזעיק ל"שדה התעופה" את אנשי המקום שבאו בריצה להתעניין במטען שהביא, ובעיקר בדואר ובעיתונים שהגיעו מתל-אביב.

 

לתקופה זו שייכת גם האנקדוטה אותה מספר אלתר ורנר בספרו, עמ' 182:

    הטיסות עוררו, כמובן, עניין אצל ערביי הסביבה. לא תמיד הבינו אלה מה קורה, והואיל ובן-שמן הייתה מסתורית, על מה שהתרחש בתוכה, היה לפליאה בעיניהם גם עניין הטיסות וגם מה שקורה למטוסים שנפגעו או שחל בהם קלקול. יום אחד התהפך מטוס ונשבר המדחף שלו. הטייס יצא בריא ושלם, ואילו המטוס התעכב ימים מספר עד שהובא מדחף במטוס אחר מתל-אביב, הוא תוקן ושני המטוסים המריאו לשדה דוב. למחרת פגש אחד מערביי הסביבה בקצין המודיעין, צביקה גלוזמן (מבני מושב בן-שמן), והלה הביע פליאתו: "ידענו אומנם שיש לכם בית-חרושת לייצור תותחים, אך לא ידענו שיש לכם גם בית-חרושת לייצור אווירונים…" גלוזמן נדהם, אך חייך מתחת לשפמו, כמסתיר סוד, ורק שאל את הערבי מהיכן גילה גם הוא את ה"סוד". הסביר הערבי: "אנו סופרים את המטוסים שיורדים ועולים. והנה אתמול ירדה "טיארה" (אווירון) אחת, ועלו שתי טיארות… האם יש לכם בית-חרושת לאווירונים? חזר ושאל…

בחודש יוני כבר לא היו במושב בן-שמן תושבים. אחרון התושבים, שמעון גרעין-כל, נשאר במקום עם אמו החולה, עד חודש יוני.  ביוני לאחר שהוחלט לנטוש את המושב כחלק מן התוכנית הכוללת ולהתמקד בהגנה על כפר-הנוער, נאלץ גם שמעון לעזוב. ה"הגנה" סידרה לו טיסה, עם אמו, באחד המטוסים שיצאו. בשדה-דוב חיכה לו "טקסי" שלקח אותו לבית-מלון בתל-אביב, מטעם ההגנה, עד שיסתדר.  כיוון שברטה אשתו עברה עם כפר-הנוער לכפר-ויתקין, הוא יצא לשם לאחר יום או יומיים.

 התפקיד של בן-שמן לקראת "מבצע דני"

 לקראת "מבצע דני" שימשו מושב בן-שמן וכפר הנוערמרכז אינפורמציה חיוני והזרימה ידיעות רבות על היערכות האויב.  צביקה גלוזמן, קצין המודיעין,  טס לפני המבצע לתל-אביב כדי לעדכן ולהוסיף פרטים. מתחילת חודש יולי העבירה בן-שמן דו"חות שאפשרו  להבין את תמונת המצב:

מחנה בית נבאללה: במקום נמצאים כ200- חיילי הלגיון ובידיהם 3 טנקים וכן 6 תותחי שדה.  

לוד: לפני כ5- ימים הגיעו 200 חיילי הלגיון ללוד עצמה. יש 4 4תותחים וכן נמצאים בה 7 משוריינים, מהם 3 מתוצרת יהודית. צבא הלגיון חונה דרומה לעיר, במקום שהייתה המשטרה. מלבד זאת יש בעיר מגויסים משבטי עבר-הירדן, בעלי אימון צבאי נמוך ומחוסרי משמעת. העיר לוד מספקת את רוב המזון לצבא החונה בשדה התעופה הישן. בעיר יש תחנת אלחוט שמפקדה הוא אנגלי. 

רמלה: בעיר 150 אנשי לגיון, חונים בשדה התעופה הישן.

ג'ימזו: מספר המזוינים בכפר הוא מאה. בידיהם "ברן" אחד. מפקדם – מקומי ששימש קודם מורה בכפר.

דניאל: בכפר ארבעים מזוינים ברובים.

עינבה: בכפר חונים בני שבטים מעבר-הירדן שגויסו ע"י האמיר (הכוונה לעבדאללה –אז עדיין אמיר, אח"כ – מלך). יש שמועות כי עומד להגיע צבא לגיון ממש.

 המידע שהוזרם מבן-שמן לקראת המבצע, היה חיוני, ולדעתו של צביקה גלוזמן, המבצע כולו נתאפשר במידה רבה הודות למידע זה. דעתו זו של קצין המודיעין מבן-שמן נתאשרה ע"י המפקדים, שנטלו חלק בפעולה, ובראשם מפקד "מבצע דני", יגאל אלון ז"ל.  (מתוך ספרו של אלתר ורנר עמ' 235-6)

 "מבצע דני" ושחרור בן-שמן

"מבצע דני" שחרר את בן-שמן ואת הפלוגה הדתית שבתוכה מהמצור שנמשך כחמישה חודשים.  המבצע נקרא על שמו של דני מס מפקד הל"ה שנפל עם מחלקתו בדרך לגוש-עציון. מטרת המבצע הייתה לשחרר את המרכז היהודי הגדול בארץ, תל-אביב וסביבותיה, מאימת התקפה ערבית והעביר את קו ההגנה במישור בית-אונו אל הגבעות וההרים.  בשלב הראשון היה צריך לפי התוכנית לכבוש את לוד ורמלה לאחר התקדמות והשמדת ריכוזי האויב בשדה התעופה של לוד, בווילהלמה, בבית-נבאללה ובישובים הערביים בגיזרת עינבה וג'ימזו שבמזרח.  בשלב השני דיברה התוכנית על כיבושן של לטרון ורמאללה.  

עם המבצע הובהרה שוב חשיבותה של בן-שמן. הנקודה הנצורה הייתה צריכה לשמש נקודת מזנק לכיבוש ערי האויב הגדולות, לוד ורמלה, כאשר יגיעו אליהן הכוחות המשחררים.

 

כאשר שוחררה בן-שמן  ועמה כל האזור, אנשי מושב בן-שמן הישן כבר לא היו  במקום לחגוג. המושב כגוף משותף ומתפקד כבר לא היה קיים.  כל אחד מהם ישב במקום אחר  בארץ.