הווי חיים במושב

 

כדי לצפות בגלריית תמונות נוספות מהווי החיים של בן שמן לחץ על שורה זו

פרק ו' - הקמת המושב

פרק ו': הקמת המושב

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה,   קבוצת הפועלים של בן-שמן מתחילה לפעול באופן אינטנסיבי לקראת הקמת מושב העובדים במקום. הם עובדים על תוכנית יסודית לפיתוח בן שמן למושב עובדים.  השטח הכללי חולק בין המושב ובין תחנת הניסיונות ש"ירשה" את בנייני המשק המרכזיים של החווה. 

 
 

     בארכיון הציוני מצאנו:    שתי  תכניות לפיתוח בן-שמן למושב עובדים   

תכנית אחת  כתובה  בכתב-יד  (עם מחיקות רבות מה שעושה אותה מעניינת יותר ואותנטית יותר).  נביא כאן כמה  עניינים והגדרות מן התוכנית  (מי שמתעניין בתוכנית במלואה יעיין במקור, ההגדרות והמינוחים הובאו כאן כלשונם, הדברים נכתבו בכתיב חסר כפי שהיה נהוג בתקופה זו, לצורך זרימת המידע תיקנתי לכתיב מלא ולא שיניתי את הנוסח ) .

מקומה של בן-שמן -  חוות בן-שמן נמצאת במרחק של 3 ק"מ לצפונית מזרחית מלוד ובמרחק של  5 ק"מ לצפונית -מזרחית מרמלה. גבולותיה בצפון ובמזרח הם: אדמת הכפר הערבי חדיתה. מפאת דרומית מזרחית דר אבו-סלמה. ובצפון דהריה.

תרשים אזור בן-שמן  מתוך ספרון של פנחס נאמן על בן שמן שיצא לאור ב  1929 תרפ"ט

הדרכים -  2 דרכים עוברות בקצה הגבולות הצפוניים והדרומיים של בן-שמן ומובילות מצד אחד ללוד ולרמלה, ומהצד השני לכביש של ירושלים.  בזמן האחרון סללה ממשלת-הצבא הבריטית כביש-אבנים העובר ממזרח למערב בתוך בן-שמן, קרוב לשערי החווה.

הדרך שחיברה את החווה עם  המושב  שם נסלל כביש האבנים ממזרח למערב. על העגלה ילדי המושב.

 

מסילת הברזל -  תחנת מסילת הברזל הכי קרובה  היא : תחנת לוד שבה מתחברות המסילות הכי חשובות: קנטרה - לוד - חיפה - דמשק  ומסילת: לוד-ירושלים.  בן-שמן נמצאת איפוא, בקרבת מקום לנקודת-חבור חשובה מאד שתעזור הרבה בעתיד להתפתחות החווה בתור מושבה.

השווקים -  השווקים הכי קרובים הם: לוד ורמלה. כמו כן אפשר להעביר על נקלה את החלב והירקות למכירה בשוק יפו.

אל המקור: תוכנית לפיתוח מושב בן-שמן  עמ' 1  עמ' 2   עמ' 6     עמ' 7
 

הספקת המים - בבן-שמן מסודרה היטב הספקת-המים לשתיה ולצרכי המשק האחרים. אפשר גם להספיק מים לגדול הירקות ולהשקאת המשתלות. יש שם משאבה העובדת ע"י כוח מניע וגם בריכת מים.    בעזרת צינורות לברזים הכניסו את המים גם אל תוך הבתים.

הרחבת הישוב - צריך יהיה להתאמץ לקנות אדמה סמוך לבן-שמן ולהגדיל את מספר המתיישבים.  לפי דעתנו צריך מושב אידיאלי להכיל מאה משפחות. אולם במקרה זה נהיה מוכרחים להסתפק ב- 30 משפחה. מקווים אנו להשתמש בכל הזדמנות שתהא בכדי להגדיל בעתיד את מספר המשפחות ע"י רכישת האדמה. 

החוק לבחירת מתיישבים - צריך יהיה לבחור את המתיישבים העתידים מבין הפועלים החקלאיים שיוכלו לעבד את האדמה בעצמם, בלי עזרת שכירים. עלינו יהיה לבכר על כולם את הפועלים שעבדו בא"י לכל הפחות במשך 5 שנים, ושבמשך הזמן  הזה הספיקו להתמחות במקצועות חקלאות שונים.

 

תנאי  ההתיישבות הכלליים – הקרן הקיימת לישראל  תמסור את האדמה למשפחות הפועלים לפי תנאי החכירה בירושה. לתכלית זו יסדרו מקודם חוזה לשלש שנים. בסוף התקופה הזאת  יצטרכו לסדר חוזה תמידי. היות ומשכורת הפועלים  הייתה קטנה לפני המלחמה  לא יכלו אלה מבין הפועלים  לקמץ ולו גם מצער, על-כן אי אפשר יהיה לדרוש מהפועלים האלה להשתתף בהוצאות. הם יצטרכו לקבל הלוואות מספיקות, מאיזה מוסד להלוואה או  חברה להתיישבות, שתשמשנה  להם לקרן העבודה.

ההסתדרות הציונית העולמית תצטרך למסור להם את הכספים הדרושים לסידור המוסדות התרבותיים והציבוריים כמו למשל בתי-ספר, שרות סניטרות וכו'.

וועד ההתיישבות- מיד אחרי בחירת משפחות הפועלים  יצטרכו ליצר וועד התיישבות שחבריו יהיו באי-כוח הקרן הקיימת, מוסד ההלוואה והמתיישבים עצמם.  הועד הזה יטפל בכל פרטי-המושב וייקח על עצמו את הנהלת סידור המשק,  צרכי המושב וענייניו הכספיים.

 

      בתחילת שנת תרפ"ב  (1920) שלחה קבוצת המתיישבים בבן-שמן מכתב לי.  אטינגר הוא עקיבא יעקב אטינגר  מנהל המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בא"י מכתב ובו הם מבקשים לקבוע מי "בעל-הבית" בבן-שמן, מי אחראי על הרכוש, וכיצד מתחלקים המבנים בין תחנת הניסיונות לבין המושב.  הם גם מבקשים עזרה בהוצאות ובתיקון מכון המים.   על המכתב חתום בשם המתיישבים א. יוסילביץ, הוא אהרון יוסילביץ  חבר המושב מייסודו ועד ימיו האחרונים.

המכתב יובא כאן במלואו בשל חשיבותו (הכתיב החסר הוחלף לכתיב מלא):

 

בן-שמן, י"ט חשוון תרפ"ב.

לכבוד

       הא' י. אטינגר,

         מנהל המחלקה להתיישבות של ההנהלה הציונית בארץ-ישראל,

י  ר  ו  ש  ל  י  ם.   

א.נ.

     אנו החתומים מטה, קבוצת המתיישבים בבן-שמן, פונים לכבודו בדבר סידור בן-שמן להבא בקשר עם עתידנו ובקשר עם תחנת הניסיונות המסתדרת שם.

   1.) לפי החלטת הועידה של באי כוח  הקבוצות העובדות במשקים החקלאיים, שהייתה בחיפה, ושכבודו השתתף בה, ולפי הצעתו שנתקבלה בוועידה, ושגם מר י. וילקנסקי, מנהל תחנת-הניסיונות, הסכים לכך, הוחלט לסדר בבן-שמן התיישבות קבועה של 12 משפחות על שטח של 600 דונם פלחה ושטח קבוע נטעים שיטעו בהר,  ושהתחנה תקבל שטח של 900 דונם פלחה ושאר המטעים.

אנו המשכנו את עבודתו מאז ועידת חיפה עד סוף שנת העבודה האחרונה בכיוון זה.  בחשבנו שבסוף השנה - או לכל היותר – תיכף ומיד  אחרי הקונגרס - ייגשו לגשם  את ההחלטה ולהוציאה לפועל.  לדאבוננו עברו כבר שני חודשים משנת העבודה החדשה. אנו ממשיכים את עבודתנו וגם תחנת הניסיונות התחילה לעבוד בהתחלת השנה, אבל המצב איננו יכול להמשך כך להבא.  אין צורה קבועה למשק. אין "בעל בית" אחראי ואין מי שישלם מיסים וידאג לחובות שנשארו על המשק.  כל אחד חושב שהוא "בעל הבית"; או להיפך שהכל שייך לקרן הקיימת ומותר לו להשתמש בזה כל-זמן שזה טוב לאיזה שימוש.  מצב כזה בלתי אחראי איננו יכול להמשך להבא. ובייחוד אין אנו יכולים להסכים לכך, מכיוון שאנו יודעים שלפני 3 שנים נמסר על אחריותנו המשק ואנו האחראים על שלמות האינוונטר החי והדומם.  לכן אנו פונים  לכבודו  ומבקשים, שבמשך שבוע ימים, או אולי עוד היום - מכיוון שמר וילקנסקי נמצא בירושלים, - לסדר את הדבר, - עפ"י העיקרים הבאים:

 

   א.) שדות הניסיון נשארו חייבים לקבוצה עבור עבודה והוצאות המשק במשך תרפ"א  סך 408.- לי"מ (לירות מצריות) . הכסף הזה הוקצב לסילוק חובות העושר,  וחלק לחברת אנגליא-פלשתינה.   (סך 250.- לי"מ שילמנו כבר לאפ"ק ממכירת החיטה.) החובות האלו מוכרחים להשתלם במשך 20 יום. מהממשלה עלה לנו בקושי להשיג ארוכה ל25- יום.

   ב.) עד שלא תינתן לנו אפשרות לבנות בתים אחרים אין אנו יכולים למסור את הדירות שאנו יושבים בהן.  המקסימום של החדרים שנוכל למסור לתחנת הניסיונות הוא 4 - 5 חדרים בחצר לפי דרישת מר וילקנסקי ושני בתים (המכילים 4 חדרים )  מבתי "בצלאל", בית אחד מבתי-בצלאל אנו חושבים שיהיה נחוץ למסור לקבוצת היעור.  ועל המחלקה לדאוג במוקדם לסדר עם מר דוד נדב שיבנה את הבית.

     ג.) תחנת הניסיונות מתחילה השנה לעבוד רק על שטח של כ-300 דונם אדמה המזובלה, את שאר השטח אי-המזובל, לא תעבד התחנה השתא.

לקבוצה לא תהיה שום אפשרות לעבד את השטח הנשאר - כ-300 דונם, - מכיוון שהתקציב שלנו הוא מוגבל מאד, רק מהכנסת המחלבה.  כמו-כן לא תוכל הקבוצה לעבד על חשבונה את השקדים והזיתים הנמצאים על-יד החווה מכיוון שהם במצב רע מאד ואינם יכולים לכסות את הוצאותיהם.

     כמו כן כדי להזכיר לכבודו שהחרובים בשטח המיוער התפתחו יפה מאד, ותחנת-הניסיונות אולי תקבל עליה את הטיפול בהם. ואז עומדת שאלה, אם כדאי להשקיע כסף  בעבור היעור.  אנו מזכירים זה, כדי שהאחריות לא תיפול אחרי-כן על עובדי המקום, - כנהוג אצלנו אחרי המעשה למצוא "שעיר-לעזאזל".

     ד) שאלת ההוצאות לשנה הנוכחית וכמו-כן להבא מוכרחות להיות קבועות מאד - מי ובכמה משתתף בהן.  ההוצאות הכלליות הן: עזרה מדיצינית, הספקת-המים, בית-ספר, הגנה ושמירה.

     אנו איננו מקבלים השנה שום תקציבים מהחוץ והכל מתנהל על הכנסת המחלבה, ואין למשק שלנו שום יכולת לספק את כל הצרכים האלה ואפילו לעת עתה, מכיוון שתחנת הניסיונות לא הכניסה לנו עדיין שום כספים לשם ההוצאות האלו ועד שלא יסודר העניין נהיה מוכרחים, מחוסר אמצעים, להפסיק את כל הדברים האלה - חוץ משמירה - לתחנת-הניסיונות.

     ה.) שאלת המים: עד היום מוציאה בן-שמן להספקת-המים סכומים גדולים מאד ביחס לגודל המשק.  הסיבה היא שהמכון הוא רעוע מאד ודורש תיקון יסודי מיידי - שבלעדו אי אפשר יהיה לגשת לסדור התיישבות קבועה למתיישבים וגם לתחנת-הניסיונות.  התיקון הוא לפי דעת מומחים, שביקרו את הבאר, להחליף את המשאבה של 2 צול במשאבה של 4 צול.  כמו כן צריכה המשאבה להיות בנויה כולה מנחושת קלל מכיוון שהמים הם "מי חלודה" והכל נאכל ע"י החלודה במשך זמן קצר מאד.  לפי דברי מר וילקנסקי לא תסדר תחנת-הניסיונות משק של השקאה, ומובן מאליו שעלינו לדאוג בהקדם לסדור הדבר.  אנו פונים לכבודו ושואלים לעצתו באיזה אופן ומאיזה מקור נוכל להשיג את ההלוואה בסך 800.- לי"מ בערך לסדור המכון.

   

   אנו מבקשים את כבודו, לטובת המקום שהוא מסר לנו אותו לפני שלש שנים, לסדר ולגמר את בירור השאלות הללו בהקדם האפשרי.

                                                

                                                                 בכבוד רב

                                                    בשם קבוצת המתיישבים

                                                          א. יוסילביץ (חתום בכתב ידו)

אל המקור : עמ'1   עמ' 2    עמ' 3

מכתב זה  הוא עדות לכך שהקבוצה של בן-שמן החלה לפעול באופן עצמאי, לכוון הקמת מושב עובדים כבר משנת 1919. המכתב מעיד על מצוקה כספית וגם על רצון לפתור בעיות מול תחנת הניסיונות.  בסופו של המכתב פונים המתיישבים בבן-שמן אל מר' יעקב  אטינגר בבקשה שיעזור להם להשלים את תהליך הקמת המקום שאותו  מסר  למתיישבים שלוש שנים לפני כן לשם הקמת מושב עובדים.  

     

     מושב העובדים הוקם לאחר שהיו קיימות כבר בארץ-ישראל מושבות  שהוקמו על-ידי אנשי העלייה הראשונה, וקבוצות שהוקמו על-ידי העלייה השנייה. מייסדי מושבי העובדים  היו אנשים, אשר לא מצאו את מקומם בשתי צורות היישוב הללו, ואשר ידעו בראש וראשונה מה אינם רוצים שיהיה בצורת היישוב שהם מקימים. כך נוצר רעיון-ביניים - מבחינה אידיאולוגית, כלכלית וחברתית – בין המושבה הפרטית מחד גיסא והקבוצה השיתופית מאידך גיסא. מכיוון שהתהליך היה אבולוציוני, הרי שבניגוד למושבה ולקבוצה, שצמחו מתוך המציאות והחיים בארץ וללא תכנון מוקדם, הייתה למושב העובדים תכנית מוגדרת מראש.

      את הבסיס לרעיון מושב העובדים הניח יצחק וילקנסקי (אלעזרי-וולקני). בניסיונותיו החקלאיים,   שנעשו בחוות בן-שמן ובחוות חולדה, הוא טיפח ושיבח את משק החלב ומשק העופות, ויצר את ה'משק המעורב', שהיה למעשה השיטה המשקית שעליה ניבנו מושבי העובדים. שיטה זו מבוססת על משק רב-ענפי ואינטנסיבי, שיאפשר את קיומה של  המשפחה בעבודה עצמית בלבד. הגיוון בענפים אמור היה  להעניק בטחון כלכלי ולאפשר את קיומו כמשק הנושא את עצמו.

        לבסיס הכלכלי נתן וילקנסקי חיזוק רעיוני בשורה של מאמרים שפרסם בעיתון 'הפועל הצעיר', ובהם קבע אבני-דרך לרעיון המושב. כמנהל החוות בבן-שמן ובחולדה, שבהן עבדו חלק מהאנשים אשר ייסדו מאוחר יותר את מושבי העובדים הראשונים, הייתה לו השפעה מרובה עליהם, הן מהבחינה המקצועית והן מהבחינה האידיאולוגית.

     ההלכה של וילקנסקי  הפכה למעשה, כאשר אליעזר יפה, שעבד בחוות בן-שמן,  שילב את התיאוריה עם תכנון קפדני ומדוקדק תוך קביעת עקרונות יסוד. ופרסם בשנת 1919  את החוברת 'ליסוד מושבי עובדים',  שנכתבה כשלוש שנים קודם-לכן.

אין ספק שאנשי מושב בן-שמן, הכירו את הרעיונות וגם את החוברת של אליעזר יפה, הם חתרו להקים מושב עובדים במקום שהם הכירו, אך הם היו קבוצה קטנה, אליעזר יפה עצמו החליט לא להישאר בבן-שמן. השטח המצומצם שהוקצה להם בצד תחנת הניסיונות  לא אפשר לקיים את העקרונות שהותוו בחוברת של אליעזר יפה.

     מייסדי מושב העובדים הראשון נהלל הגיעו ממקומות שונים: דגניה, הקואופרציה במרחביה, חוות כינרת , חולדה, בן-שמן, מקווה-ישראל, מושבי הפועלים ביהודה ופועלים חקלאים שנדדו במושבות העלייה הראשונה. הם התגבשו סביב הגרעין הראשוני, שנוצר בכינרת בשנת 1919, ובהמשך בחרו את המצטרפים בקפדנות. בישיבה הראשונה השתתפו  שבעים חברים שהם ראשי בתי-האב שייסדו את המושב.

   

     ייתכן מאוד שבן-שמן הוא בעצם המושב הראשון שקם בארץ-ישראל מבחינת הזמן.   אך כיוון שהמוסדות המיישבים רצו להקים את המושבים על-פי הכללים והעקרונות שהותוו במנשר של אליעזר יפה. הוא לא נחשב ככזה מאז ועד היום.

 

פרק ח' - השנים הראשונות

פרק ח' – השנים הראשונות-קשיים, צפיות ואכזבות

 

מקימים "מושב עובדים"

  "בדרך מלוד העיר בואכה מודיעין הכפר, במקום השפלה תלפות את הרי יהודה, ישכון בן-שמן, זקן הישובים של הקרן הקיימת לישראל  בשנים,  וקטן יישוביה במספר תושביו."


שדרת הפיקטסים בכניסה למושב בשנת 2005  הפיקוסים בני קרוב ל-90  שנה

 

במלים אלו מתאר פנחס נאמן את מושב בן-שמן בספר "בן-שמן" שיצא בהוצאת "קופת-ספר" בתמוז תרפ"ט (1929).   

עמוד פתיחה לספרון של פנחמ נאמן על בן-שמן משנת תרפ"ט 1929.

ועוד הוא מוסיף: "הישוב בבן-שמן מורכב משתי נקודות: האחת מתנוססת על ראש גבעה במבוא לבן-שמן, והיא נקודת-הישוב של המוסד "כפר-הנוער" ועל ידו בית שומר היערות. השנייה, המשתרעת בבתיה, אורוותיה ורפתותיה על גבול האדמה לצד מזרח היא: נקודת-הישוב של מושב-העובדים."

מפת בן שמן בספרון פנחס נאמן על בן-שמן  40,000=1

פנחס נאמן גם מתאר את התאריך שבו הוכר המושב באופן סופי ורשמי:

"בתשרי תרפ"ב (1921).  הסכימה המחלקה להתיישבות לדרישת באי כוח המרכז החקלאי להפריש מאדמת המזרע של בן-שמן 800 דונם אדמה לסידור תחנת ניסיון לחקירת אופני עבודה בפלחה בהנהלת מנהל העבודה הקודם. ועל שאר אדמת הפלחה וכרם הזיתים לייסד מושב עובדים קטן על שם ברוך כהנא מפלואשתי ברומניה, שבנדבתו הגדולה קנתה הקרן הקיימת את אדמת בית עריף בשעתה. לחברי המושב בחרה ב 12  משפחות מהעובדים הוותיקים של פועלי בן-שמן. התחנה התרכזה בבנייני החווה וקבלה לרשותה את הלול וחלק מהרפת וכלי העבודה, ומותר האינבנטר החי והמת קבלו המתיישבים שהעתיקו את מושבם אל בתי "בצלאל".

האבן  המציינת את תרומתו של ברוך כהנא מפלויישתי שברומניה.  הוצבה ע"י הקרן הקיימת בכפר הנוער בן-שמן.  תוכלו למצוא את האבן בפנה הימנית של החומה ליד השער השמאלי של החצר הפנימית בכניסה שמול בית ארלוזרוב.  מול הכניסה ניצב השלט ובו  שמות המייסדים.

 

המושב היה אמור כנראה להיקרא על שם ברוך כהנא מפלואשתי שברומניה, יהודי אמיד שתרם כספים לקרן הקיימת לצורך ייסוד מושב העובדים ליד חוות הניסיונות. המושב נקרא "בן-שמן", ומאוחר יותר בשנת 1926 קם ישוב בעמק יזרעאל, ליד עפולה, שנקרא על שם ברוך כהנא "כפר ברוך", מאוחר יותר הציבה הקרן הקיימת לישראל שלט שיש בכניסה לחצר הפנימית של כפר-הנוער בן-שמן שבו מצוינת תרומתו של ברוך כהנא מפלואשתי לייסוד המושב.

  יעקב אפטר, עלה לארץ בשנת 1913, פעל במסגרת "הפועל הצעיר" ועבד כפועל חקלאי בחוות בן-שמן, מאוחר יותר היה ממייסדי המשביר המרכזי ומנהלו כל חייו.   מאמרו של יעקב אפטר  נדפס ב"הפועל הצעיר"  תחת הכותרת "משקינו החקלאיים בא"י" בשנת תרפ"א 1921. בין יתר המקומות הוא מתייחס בפרוט גם למושב בן-שמן ומתאר פרטים מאד מעניינים על מעבר המתיישבים הראשונים מהחווה למושב בן-שמן, על ההתלבטויות והקשיים.


אנשי העלייה השנייה בחוות בן-שמן וביניהם הפרידמנים:  עומד מימין משה פרידמן יושב במרכז לויק פרידמן ולידו אשתו אסתר.  הצילום מאלבומה של דרורה  פרידמן.

 

נביא כן מספר קטעים קצרים שימחישו את קשיי המעבר ואת דרכי החשיבה על צורת ההתיישבות החדשה "מושב עובדים":

 

- צורות רבות ושונות עברו על בן-שמן במשך שנות קיומה. חוץ מזה שחינכה חקלאיים טובים – אולי את רוב הפועלים החקלאיים בארץ בכל ענפי המשק החקלאי, הרי היא הכניסה לתוך מחננו את ההכרה, שעלינו לשכלל קודם כל ובעיקר את יסוד-היסודות של משקינו: את   ה פ ל ח ה   ו ה מ ח ל ב ה, -  שניים שהם אחד ושמתבססים רק אחד בצד השני ואחד בעזרת השני.  וכן גם ביחס למקצוע העופות. פיתוח הענפים האלה בבן-שמן עזר גם לפיתוח מקצועות אלה במשקי-הפועלים האחרים, ע"י העברת עגלות גזעיות ועופות ממינים משובחים לקבוצות שונות וע"י בירור הצורך בקביעת מחזור זרעים מתאים. 

- צריכים אנו להודות עכשיו , כי בפתוח הענפים האלה בבן-שמן הייתה שיטה, והיא הצליחה.

בהמשך מתאר אפטר את מעלותיה של החקלאות שפותחה בחוות בן-שמן. מדברים אלו ניתן להבין מה דחף את חברי "קבוצת בן-שמן" בחווה להתעקש על זכותם להקים במקום מושב עובדים.

- בייחוד הוכיחה לנו כל זה שנת תרפ"א. שנת בצורת היא לנו שנה זו. כל המשקים החקלאיים, הן של איכרים והן של הפועלים הביאו תוצאות מעציבות ורק בן-שמן היא כמעט היחידה אשר גם בשנה זו לא רק שפירנסה את עובדיה, כי אם גם שלמה להם שכר עבודה יותר גבוה מאשר בשאר המשקים: בזמן שהמשכורת המכסימלית של פועל בקבוצה היא 8.5 לי"מ (לירות מצריות) לחדש קבלו בעלי המשפחה בבן-שמן עד 14 לי"מ, ואחרי כל זה כיסתה גם על הוצאות המשק האחרות. אלו הן תוצאות היבולים הגבוהים שהאדמה נותנת הודות לזיבול השיטתי ומחזור הזרעים הקבוע של השנים שעברו והודות למחלבה המסודרת עם כמות החלב הגבוהה. בזמן שבאופן בינוני מקבלת דגניה 115 ק"ג חיטה לדונם, כנרת 95, בגליל העליון 70-80 ובעמק יזרעאל 60-70  - מקבלת בן-שמן 160-200 ק"ג לדונם ויותר.

 בהמשך מאמרו של אפטר הוא מזכיר את הוויכוח וחילוקי הדעות (אותם הבאתי בפרוט רב בפרק ד') בשאלה: האם טוב לייסד במקום מושב קטן של עובדים, או בהתחשב עם העבר של החווה – טוב יותר לסדר איזה מוסד ציבורי חקלאי?

בעוד הוויכוח הציבורי מתקיים הקבוצה הבן-שמנית מתמקמת במקום ומציבה עובדות בשטח:

"בינתיים היא נעבדת ע"י קבוצת פועלים, אשר חלק ממנה הוא עובדים במקום זה שנים רבות והדורשים להתיישב במקום, וחלק- הוא מקרי ומתחלף לזמנים ידועים. חיי קבוצה שלמים במובן המקובל של הדבר אין במקום. רק העבודה היא משותפת, ואחרי העבודה שבים בעלי המשפחות לבתיהם עם המטבחים המיוחדים לכל אחד, והרווקים – למטבח המשותף. מצב הקבוצה עושה רושם כב 'בין הזמנים' – זמן מעבר מצורה לצורה, ורק בעת האחרונה נעשתה הפעולה המכריעה כדי להביא לידי קביעת צורתה המוחלטת.  בקשר עם התכנית החדשה של הפועלים בארץ להעברת המשקים לידי מתיישבים קבועים שיעבדו על חשבון עצמם, תקבל גם בן-שמן את פתרונה המוחלט והקבוע."

 

מתוך הדברים שכותב אפטר נראה כי הקמת "מושב העובדים" הייתה הדבר המדובר ביותר, אך עוד לא קראו לדבר בשמו המפורש. הוא מתאר כאן את חיי העובדים כמשק משותף עבודה משותפת ובתים פרטיים למשפחות כפי שאחר-כך התגבש במושבי העובדים.

 בהמשך דבריו הוא  מפרט את כמות הקרקע: "השטח הכללי של הקרקע הוא קרוב ל – 2000 דונם, מהם: אדמת פלחה 1357 דונם, שמזה ימסרו לתחנה 800 דונם;  אדמת נטעים 224 דונם, שמהם הנטעים הקיימים: שקדים 47 דונם, זיתים איטלקיים 10 דונם,  איקליפטוסים 10 דונם, בסה"כ 67 דונם, וההר (ע"י השקדים) לנטיעת זיתים וגפנים 155 דונם; אדמת ייעור: הייעור מתר"פ 238 דונם; אדמת מרעה: מעבר לבקעה 140 דונם.  בס"ה 1959 והשאר דרכים ורחובות."

 אפטר מביא  גם פירוט של הפרות ובהמות העבודה ומה יימסר לכל מתיישב, הוא יוצא מנקודת הנחה שתחנת הניסיונות תישאר במקום ואז ימנה הישוב 100 נפש. הוא מדבר גם על התכנית של הבתים: " לחמשה מתיישבים חקלאיים ימסרו חמשת בתי בצלאל בתוספת חצרות, אורוות, וכו'. לאחד המתיישבים יש בב"ש בית וחצר פרטיים, ובשביל יתר ששת החברים יצטרכו לבנות בתים בני 2 חדרים ומטבח וחצרות חדשות. הבית השישי הגדול של בתי בצלאל ישמש לבית-ספר."

 עד כאן התכניות לפי מאמרו של אפטר משנת 1921 (הפרטים הובאו רק בחלקם).  המציאות הייתה קשה ביותר.  המתיישבים קיבלו את ברכת הדרך מן המוסדות בשלב מסוים והיו צפיות גבוהות שהם יצליחו להחזיק מעמד, ויותר מזה. המתיישבים נאלצו לקחת הלוואות כדי להתקיים ולכן גם התקיים מעקב קבוע אחרי הצלחתם או אי הצלחתם.

 

 

החיים קשים 

    בשנת 1926 שולחים חברי מושב בן-שמן תזכיר למחלקת ההתיישבות  והעתק למרכז החקלאי, בו הם מפרטים באריכות את מצבם הכלכלי הקשה, ומבקשים להקצות להם קרקע נוספת מן הקרקעות שמתפנות ע"י תחנת הניסיונות שעומדת לעזוב את המקום. 

נביא כאן כמה  קטעים מתוך התזכיר שיאפיינו את המצב:

 ·פעמים אחדות העירונו את תשומת לבכם על שני החסרונות העיקריים במושב בן-שמן שיש למלאותם בהקדם, באופן אחר הביסוס הגמור, הוא מן הנמנע, והם: מים ואדמה.

 ·שאלת המים עומדת אומנם להיפתר בקרוב בגבול האפשרי, אולם שאלת הקרקע לא רק שלא זזה ממקומה אלא גם הוזנחה לגמרי. והיות שלנו, מתיישבי בן-שמן, המכירים היטב את צורך היכולת של המשק, ברור למדי: שכל זמן ששאלת תוספת אדמה לא תיפתר בחיוב, המשק שלנו לא יוכל לפרנס את עובדיו.

 ·מצב המושב כיום: המושב כיום אינו נושא את עצמו, המקורות הנוספים לקיום המתיישבים הם: א. עבודת חוץ, עבודה בתחנת הניסיון, ערביי לוד וכו'.  ב. ערך הרכוש שקיבלנו ירד. ג. כל המתיישבים נשקעו בחובות.

 ·הגורמים למצב: מכל האמור לעיל ברור שהמושב מוכרח היה להגיע למצב זה, מפני שני גורמים: א. רפת לא מספיקה.  ב. הספקה לא מספיקה.

 ·לתקנת המצב: המחלקה להתיישבות צריכה בהקדם האפשרי: א. להביא לידי גמר סידור המים. ב. להוסיף לכל מתיישב שטח של 25-30 דונם.

אנו מקווים שבאם שאלת ההספקה תיפתר ע"י סידור המים והוספת אדמה יעלה לנו בכוחות עצמנו ע"י התאמצות, כמובן, במשך שנים אחדות להרים את המחלבה לגובה הדרוש, היות שהסדור של הרפת שלנו טוב מאד, הפרות שלנו מצטיינות ונוכל ע"י הגידול הטבעי להגדיל את מספר הפרות.

 בתזכיר זה מובאים פרטי הכנסתם של המתיישבים, קשייהם, החובות שלהם  בממוצע, כל זאת כדי לשכנע את המוסדות המיישבים שהם זקוקים לתוספת קרקע באופן דחוף.

אל דפי התזכיר:  עמוד 1   עמוד 2  עמוד 3 עמוד 4  עמוד 5  עמוד 6

 כנראה בעקבות הבקשה לתוספת אדמה, הגיע החבר אליעזר (האיש מעולם לא נזכר בשמו המלא בדו"ח עצמו וגם בתשובת אנשי המושב הם קוראים לו החבר אליעזר) מטעם המרכז החקלאי לבדוק את המצב והגיש דו"ח בתאריך 3.08.1926.  הדו"ח שלו  מפורט ביותר.  הוא ביקר את עבודתם של אנשי המושב, תיאר מצב קשה מאד בקשר לחובות שלהם, ואף השמיץ  את אנשי המושב ודרך עבודתם.  בכל מקרה הדו"ח מעניין כי הוא מתאר את הקשיים שבהם נתקלו המתיישבים בשנים הראשונות: 

 · בזמן שהעבירו אותם לצורת המושב, לא נתנו להם כל תקציב במזומן רק את האינוונטר הרשום מעלה. בנו להם גדר סביב הכפר.  ובתוך זה רפתות עץ. מלבד זה יש מתבנים לשני חברים, שלושה בנו בעצמם מתבנים, ולשלושה חסר לגמרי. עוד ששה בתים חסרים שהיו צריכים לבנות אותם השנה ועדיין לא התחילו לבנותם. (בגדר שבנו מסביב והמשמשת קיר לרפתות ישנם חלקים שנבנו לא טוב והם נוטים לנפול). אין להם גם ברכה למים. הישנה נוזלת.

 ·כבר בזמן שעברו לצורת המושב  נשאר המשק הבן-שמני חייב כספים ביפו, וכל בעלי החובות תוקפים מאוד את המושב ומאיימים במשפטים ובאופן זה שילם המושב עד היום לבעלי חובות כאלה שלוש מאות לי"מ. (בעלי החובות תוקפים את חברי הכפר באשר הם מכירים  בהם שעבדו גם קודם במשק בן-שמן). 

 ·השאלה הלוחצת ביותר על אנשי הכפר היא שאלת החובות הפרטיים. הריבית שהם משלמים ריבית קצוצה וריבית דריבית ובבוא הגורן ניגשים בעלי-החוב הערבים מלוד ומקבלים את הגרעינים בחובם, ואחרי זה מוכרח המשק לקנות בחזרה את הגרעינים במחירים יותר גבוהים ובקרדיט בריבית ושוב ריבית. מוכרחים להשיג  הלוואה או תקציב של 1500 לי"מ ולכסות את זה. 

 אל הדו"ח של החבר אליעזר:  עמוד 1     עמוד 2     עמוד  3

החבר אליעזר ממליץ לתת להם הלוואה מרוכזת מן המוסדות, כנראה בריבית נמוכה, כדי לכסות את החובות שעליהם הם משלמים ריבית גבוהה ביותר. 

הוא תיאר  מצב בלתי אפשרי לחלוטין שאנשי המושב חויבו לשלם  חובותיה של החווה כלפי מוסדות שונים.    ברשימת חייבים וזכאים של המושב משנת 1926 נמצאו שמות של אנשי החווה שעדיין חייבים כספים. אנשים אלו כבר ישבו במושבים אחרים, וכנראה מעולם לא שילמו את החובות הללו.

 

     בהמשך הוא מתחיל להשמיץ את אנשי המושב שקיבלו משק שהיה יכול להיות מופתי והביאוהו למצב ירוד:

 ·התרשמותי הייתה קשה מאוד: החברים שם קיבלו משק אשר יכול היה להיות מופתי וכיום אחרי 4 שנים, הינו ירוד מאוד. קיבלו אז, כ"א 2 פרות טובות מאד ועגלות טובות, אדמה, שהייתה מזובלת  בחלק גדול מאד וזבל אורגני. מלבד זה אפשרות של עבודה בשכר בתחנה, בסכומים גדולים, השדות נתנו יבולים טובים ובכ"ז שקעו בחובות נוראים וכל המשק ירד. אמנם לא ניתן להם שדה במידה מספיקה, ואולם לא בזה נמצאת הסיבה העיקרית בירידתם… אנשי הכפר "שפכו" זבלים חימיים על שדותיהם בכמויות נפרזות (בערך 25 לי"מ לשנה ל60-דונם) ועל חשבון התקווה להשיג יבולים ע"י זבל חימי לא הנהיגו כל חילוף זרעים ראוי לשם זה. הוציאו כספים מיותרים לזבלים חימיים והורידו את יכולת השדות.

 

החבר אליעזר המשיך והשמיץ וחרג מתפקידו ככותב דו"ח הוא אף כינה את חברי המושב בכינויים שונים, מה שהעלה את חמתם כאשר קראו את הדו"ח שלו. נביא כאן רק כמה משפטים שבהחלט מעידים על מעורבות רגשית ולא אובייקטיבית של האיש שחרג הרבה מסמכותו:

        ·האנשים הנם חניכי החוות ז"א "עגלונים" שיודעים לעבוד בסוסים את העבודות אשר יפקוד עליהם הפקיד, ורגילים לבזבוז ויד רחבה שבחוות. אך מה זה משק- אין הם יודעים ולא התאמצו לדעת. הם נהלו מחלבה כעגלונים ועבדו כעגלונים ולא כחקלאים.  פועלים טובים אך לא חקלאים נבונים…

        ·משק צר במעט של 60 דונם פלחה ואי-אלו פרות והאנשים עסוקים בו יום וליל מבלי יכולת לסדר גן-ירק.

 

        ·והיחס לעצים: לא נטעו חדשים אך החריבו רבים מן הישנים. בכל משקינו החדשים תולים תקוות גדולות בגפן ובעץ הפרי ובבן-שמן הראשונה לגידול עצים, לא מאומנים בזה. מובן שיש להאשים הרבה לא רק את אנשי בן-שמן בזה שקיבלו משק מופתי ועשוהו למשק ירוד אלא גם את המרכז החקלאי שלנו. צריך היה לשים עין ולהדריך את אנשי המשק ולכל הפחות לא לתת להם לרדת ולהוריד כה את המשק.

 בסופו של הדו"ח מבין גם החבר אליעזר שאם המוסדות לא יעזרו לאנשי המושב הוא ייחרב. למוסדות היה חשוב להחזיק את הנקודה הזו במקום מסיבות שונות. הם עיבדו את אדמת הקרן הקיימת לישראל, שמרו עליה, והחזיקו יישוב בלב אזור מיושב ביישובים ערביים.

 

     הוא מביא את המסקנות אליהם הגיע עם אנשי המושב,  כאשר בעיקרו של דבר הם יקבלו את מה שביקשו: 25 דונם נוספים לכל משק, הלוואות לכיסוי חובותיהם, נטיעת 2 דונם כרם בכל משק, הנהגת מחזור זרעים בגן-הירק.

בסוף המסמך מדובר גם על קליטת קבוצת פועלות עם החברה עדה פישמן, שתעבד את האדמה שתישאר בשטח תחנת הניסיונות שתעזוב. שטח זה נשמר כנראה לכפר-הנוער שעמד כבר על הפרק.  כפר-הנוער נוסד בשנת 1927 וקיבל את האדמות שהיו שייכות לתחנת הניסיונות כ- 500 דונם.

 כאשר קיבלו חברי המושב את הדוח של החבר אליעזר, לא יכלו שלא להגיב על ההשמצות, למרות ההמלצות שהיו לטובתם, המכתב בכתב יד ובחתימתם של חברי הועד, י. גלוזמן וז. סטל, נשלח למרכז החקלאי:

 

לכבוד חברי המרכז החקלאי בתל-אביב

    ח.נ.

 

   קבלנו מכתבו של החבר אליעזר בצרוף התרשמותו מביקורו האחרון בכפרנו.

   אנו מוצאים שהתרשמותו והשקפתו על המשקים שלנו היא בלתי נכונה. לפי מבטו של אליעזר אנו רואים שהוא קבל רושם לא נכון מידיעות נוספות לא מחברי המושב.

כמו כן אנו מוחים נגד הביטויים של החבר אליעזר אודות אנשי המושב.

   אנו דורשים תכף ומיד ועדת מומחים לברור מצב משקינו וכמו כן להסיבות שגרמו לירידה לפי דברי החבר אליעזר ששאב ממקורות שאין לנו שום אמון בהם.

 

                     בשם ועד המושב  י. גלוזמן

                                       ז. סטל

 אל המכתב המקורי

בסופו של המו"מ קיבלו חברי המושב את האדמות המבוקשות, לכל משק היו מעתה מעל 80 דונם אדמה והתקוות להתבססות עלו ופרחו.