הווי חיים במושב

 

כדי לצפות בגלריית תמונות נוספות מהווי החיים של בן שמן לחץ על שורה זו

האתר יוצא לאור

מה תוכלו למצוא באתר?

 

אתר זה אינו מצגת.  הוא מורכב מהרבה מאוד תוכן.

באתר תוכלו למצוא:

 14 פרקי הסטוריה של המקום.

כיצד הגיעו המייסדים למקום - כל משפחה והסיפור שלה.

תמונות שנסרקו מן האלבומים של ילידי המושב, ותמונות שמצאתי בארכיונים.

מתחת לכותרת תמצאו לשוניות - כל לשונית מפנה אתכם לדף תוכן: הבתים, זכרונות, חקלאות, אירועים, פרסומים בעיתונות, תודות, קטעי וידאו ועוד.

כדי לחזור לפתיחת האתר עליכם ללחוץ על הלשונית דף הבית או על תמונת העמדה מצד ימין למעלה.    כל מי שרוצה להוסיף תוכן, לשנות, להעיר,  מוזמן ללחוץ על הלשונית קשר, וליצור קשר עם הכותבת ויוצרת האתר:

יהודית גרעין-כל  

פרק א' - לפני היות המושב

פרק א':  לפני היות המושב

 

רכישת  אדמות באזור בן-שמן

     בקונגרס הציוני הראשון ב־1897 העלה צבי הרמן שפירא את הרעיון להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. ארבע שנים לאחר מכן, בקונגרס הציוני החמישי ב-1901, הוכרז על ייסוד "הקרן הקיימת לישראל" - ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית. הקרן הקיימת נוהלה על ידי ההסתדרות הציונית. הרכישות הראשונות לקרן הקיימת נעשו בשנים 1904 - 1905.

     המוסד הכספי של ההסתדרות הציונית - בנק אפ"ק (אנגלו פלשתיין קומפני)  החליט לקנות קרקעות באזור "בית-עריף" שהוחזקו בידי תושבי הכפר הערבי הסמוך חדיתא (כיום מושב חדיד). הקרקעות נרכשו"כדי למכרן לאנשים אמידים שיתיישבו בארץ". כ- 2,400 דונם נרכשו בחורף תרס"ד (1904) מידי שייך מבני נעלין, במחיר 30 פרנק (פרנק זהב= 40מא"י) הדונם, אח"כ הועלה המחיר ל- 34.50 פרנק לדונם, ובסופו של המו"מ שולמו 80,730 פרנק זהב.

שלט שהוצב ע"י הקרן הקיימת לכבוד תרומתו של ברוך כהנא מפלויישתי רומניה לבניין מושב בן-שמן.  הוא תרם כספים החל משנת 1910,
לצורך רכישת האדמות היו כנראה עוד תורמים.

 

בית-חרושת לשמן וסבון

   בשנת 1903 הגיע לארץ נחום וילבושביץ (לימים -וילבוש) שעמד בראש קבוצה של חובבי ציון ממינסק ברוסיה, כדי לבדוק את האפשרויות לפיתוחה התעשייתי של הארץ: חיפוש מקורות אנרגיה, בדיקת דרכים לשכלול ופיתוח התעשיות המסורתיות - בעיקר של שמן וסבון. וילבוש הציע להקים חברה שתעסוק ביצירה משנית של שמן זית מגפת לאחר שהוצא ממנה השמן. באותה עת תהליך זה בוצע בארץ במכבשי עץ, וילבוש הציע לעשות זאת באמצעים כימיים ע"י בנזין.

כדי להקים את בית החרושת, נמצא מקום בשטח צפוף של מטעי זיתים ובתי בד מהם ניתן לקנות את הגפת. נקנו 100 דונם מאדמות כפר ח'דיתה שמצפון מזרח ללוד.    וילבוש נסע לאירופה כדי ללמוד את מלאכת המיצוי הכימי ולהזמין את המכשירים הדרושים לכך.  

בית החרושת "חדיד" שלימים נקרא "בן שמן", הוקם בשנת 1905 במימון כספי יהודים מצריצין ( עיר גדולה מאוד ברוסיה כיום וולגוגראד, בימי סטאלין נקראה סטאלינגראד)  שנענו ליוזמתו של וילבוש.   בית החרושת החל לפעול בסוף ינואר 1906 עם קבלת הציוד כולו.

העונה הראשונה לא היתה ברוכה במיוחד - מתוך 260 טונות גפת הופקו כ-10% שמן ובסוף העונה ירד שיעור השמן לכ-5-6% בלבד. בית החרושת שימש את איכרי פתח-תקוה ורחובות.

בשנת 1906 נישא וילבוש לשושנה פיינברג . יחד עם שמואל פבזנר ואליהו ברלין הקים את חברת "עתיד": בית החרושת למעשה שמן ובורית (כלומר - למיצוי שמן גפת ולסבון).

שם החברה ניתן על ידי "אחד העם", ובית החרושת "חדיד" הצטרף לחברה.

נחום וילבוש קיווה, שמפעלו ישמש לא רק ליצירת שמן מגפת, במשך עונה די קצרה בשנה, אלא גם ייצר סבון, כוהל (ספירט) מדורה, ישמש טחנת-קמח ועוד.

מרדכי פרימן עם עובדי בית החרושת  "עתיד"  1910 . 
התמונה מתוך הספר המשפחתי "משפחת האדמה" שהוציאה עתידה פרימן  בשנת 1985

     בתחילה המפעל היה רווחי גם בהעדר מנגנון משרדי ומסחרי: וילבוש היה מנהל ופועל ראשי הממונה על הממצה (את הגפת).  המכונאי נתן שיפריס,   היה זה שהתקין, הפעיל ותיקן את כל התקלות, שיפריס גם הציע לתת לבת הראשונה שנולדה למשפחת פרימן בבן שמן את השם "עתידה" ע"ש בית החרושת עתיד.  פרימן היה מזכיר, מנהל חשבונות, קניין של חומר הגלם ומשווק את התוצרת הסופית (סבון). "הרכב הצמוד" של וילבוש היה סוס עליו רכב לסידור כל ענייני המפעל, ובהתחלה גם הוביל עמו מים מלוד (עד שהופעלה הבאר במקום). הפועלים היו קבועים וקיבלו שכר גבוה לאותם ימים - 50 פרנק (10 דולר) לחודש ועבדו במסירות רבה, וכמוהו לא קיבלו כל תשלום עבור שעות נוספות.

  עם תחילת הפעלתם של מכבשי ברזל בתעשייה המסורתית ירד מאוד אחוז השמן בגפת, ולכן יצור שמן מגפת הפך לפחות ופחות כדאי.    בעקבות קשיים כלכליים נסגר המפעל ב-1910. 

בשנת 1922 החלו נחום וגדליהו וילבושביץ להקים את בית החרושת "שמן"  בחיפה ליד בית החרושת "עתיד" והחלו להרכיב את המכונות. במפעל החדש שילבו שיטות ייצור ומיכון מתקדמות - מכבשים הידראוליים ומנועי דיזל, בית זיקוק ומסבנה מודרניים. מנועי בית החרושת נחנכו בדצמבר 1924 על ידי הנציב העליון הבריטי סר הרברט סמואל.

משפחת פרימן ליד ביתם החדש מרדכי  וחוה עם ארבעת ילדיהם.
מתוך הספר "משפחת האדמה"   שיצא לאור בהוצאה משפחתית בשנת 1985

 מרדכי פרימן הגיע לבן-שמן בהזמנתו של  וילבושביץ שחיפש  בעלי-מקצוע לעבודות שונות במפעל, הוא פנה למנחם שיינקין יו"ר ההסתדרות הציונית והלה המליץ על בן העיירה שלו מרוסיה כרואה חשבון מוסמך, כך הוזמן מרדכי פרימן לבן-שמן. פרימן שאל על אדמה, בית ואוכל לילדים, וכשהובטחו לו כל אלה החליט לעלות לארץ. הוא הגיע לארץ בשנת 1904, את אשתו וארבעת הילדים הביא ב-1905, בנה את ביתו והיה חלוץ המתיישבים באזור בן-שמן.

 

ישראל בלקינד   מקים את  "ק ר י ת – ס פ ר" 

     ישראל בלקינד הגיע לארץ בראש קבוצת הביל"ויים הראשונה, בשנת התרמ"ב 1882.   בתחילה עבד במקווה ישראל, ולאחר מכן התיישב עם חבריו בראשון לציון בהוראת הברון רוטשילד.    ישראל בלקינד, יוזם רעיון העלייה לארץ והרוח החיה בכל פעולותיה של קבוצת הבילו"יים הראשונית, החל עד מהרה להתקומם כנגד יחסו של פקיד הברון אל בני המושבה. בשלב מסוים שלח מכתב תלונה  לברון רוטשילד בפריז בחתימת בני המושבה.   בתגובה על כך גורש מן המושבה. בני ראשון לציון רצו להתנגד לגירושו.   ישראל בלקינד בגדלותו החליט בשלב זה לעזוב את המושבה ועבר ליפו.

במשך מספר שנים נדד בלקינד בין ראשון לציון למקומות ישוב אחרים, בשנים הללו היה מורה  וכתב ספרי לימוד עבור התלמידים.  בשנת התר"ס, 1900 חזר שוב לראשון לציון וניהל את בית הספר העברי הראשון – "חביב".

 בשנת 1901 הגה ישראל בלקינד לראשונה את רעיונו להקים את "קרית ספר" – "בית ספר לעבודת האדמה בישראל".  מטרת בית הספר "לחנך את צעירי ישראל בעבודת האדמה למען יוכלו לחיות בכבוד מעמל כפיהם" .   כדי לעשות נפשות לרעיון הקמת "קרית-ספר"  יצא ישראל בלקינד לרוסיה, ובשנת 1901 הגיש הצעה לקונגרס הציוני החמישי  וקיבל את הסכמתו של הרצל להקים בארץ בית ספר חקלאי בהנהלתו.   



אחד מן המבנים ב"חצר הפנימית"  שהוקמה בתקופתו"קרית ספר"

בעקבות הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת התרס"ג, 1903,   אסף בלקינד בקישינב יתומים, ילדי ההרוגים, הוקמה קרן לחינוכם של יתומי הפרעות בא"י ובלקינד נתמנה לבצע את התוכנית.   בדצמבר 1903 הגיע לארץ ועמו 32 יתומים. שלושה חודשים שהו בראשון-לציון ואחר-כך העבירם למאיר-שפיה, שליד זכרון-יעקב, ובית-הספר השתכן בבית-הבראה ריק ששימש בזמנו למתיישבים חולים ולפקידי הברון.  בקיץ הגיעו יתומים נוספים לבית-הספר שנקרא "קרית-ספר" ומספרם היה 50.  

פקידות יק"א, הקרן שייסד הברון הירש, היא זו שניהלה את מושבות הברון באותם ימים, לא הסכימה להחזיק את המוסד בשפיה לבסוף ב-1905 נאלץ בלקינד לעזוב את המקום עם תלמידיו.

עם רכישת אדמות בית-עריף מכר בנק אפ"ק 50 דונם לישראל בלקינד, לשם הקמת בית הספר.  בסוף אותה שנה, בדצמבר 1905, בראש הגבעה הקימו בלקינד ותלמידיו מבנה חצר רבוע ובו חדרי מגורים, לימוד, ומקום משכן לבעלי חיים ("החצר הפנימית").

 

הלימודים התקיימו בשפה העברית והתלמידים הוכשרו לעבודת האדמה. רכישת הקרקע והקמת ה"חצר" רוקנו את קופתו של בלקינד – היה עליו לנסוע לאירופה מספר פעמים ע"מ לגייס כספים עבור בית ספרו.  בסופו של דבר בשנת 1909 נאלץ למכור לקק"ל את 50 הדונמים שרכש בשעתו, כולל מבנה ה"חצר הפנימית"… קק"ל חפצה לשמור על נחלתה בבית עריף. הוחלט על כן, כי המורה לחקלאות לשעבר של "קרית ספר", האגרונום יצחק וולקנסקי (וולקני), יקים שם "חווה להכשרת פועלים לנטיעות".

 

קבוצת הצורפים  ו"ב ת י – ב צ ל א ל"

     פרופ' בוריס ש"ץ, מייסד "בצלאל" בירושלים ומנהלו, החל בראשית שנת 1910 לפעול לייסוד מושבות של אומנים ובעלי-מלאכה מקרב חניכי המוסד ופועליו, בהן ישולבו חיי הכפר ועבודת-האדמה ביצירה אומנותית ובמלאכת-מחשבת. הוא פנה לקק"ל.  לאחר בדיקה ראשונית הודיעו לו ארתור רופין ויהושע טהון, כי יש לקרן אדמות מתאימות למטרה זו בבית-עריף ובחולדה. וילקנסקי, מנהל חוות הנוטעים, שקמה במקום, שכנע את מנהלי המשרד הארץ-ישראלי למקם את "מושבת בצלאל" על אחת הגבעות מזרחית לחווה. המגמה הייתה להרחיב את היישוב היהודי בסביבה, וכן לבלום את ההתנכלויות ומעשי השוד מצד ערביי הכפר חדיתה, שהפריעו מאד לחיים התקינים בחווה.



חמשת הבתים של מושבת בצלאל, שעומדים עד היום ב"כרם בן-שמן"  מימין בית המלאכה של הצורפים ולידו ברכת המים. 

 הוקמו חמישה בתים ובית-מלאכה – מחצית ממספר  הבתים המתוכנן. הקרן הקיימת לישראל  נתבקשה להעמיד לרשות "חברת בצלאל" את המימון לבתי-המגורים ולבית-המלאכה המרכזי בסך 20,000 פרנק, כהלוואה ל-10 שנים, בריבית שנתית של 4% .   את התוכניות לבתים ולמקום כולו הכין האדריכל צ'ברסקי.  מבנה הישוב תוכנן כרחוב קצר, שבו ניצבים חמשת הבניינים הדו-משפחתיים במרחקים קצובים ובקו ישר, ובהמשכו בית-המלאכה המשותף. 

בשנת 1911 נכנסה לבתים קבוצה בת 10 משפחות של בעלי-מלאכה מיוצאי תימן - צורפים שהגיעו מירושלים.  בתחילה התקוות היו גדולות והפועלים מן החווה ומבית-החרושת התאגדו לשם הקמת חנות מכולת משותפת בבעלותם, ואף חלמו להקים מלון בתחומי "מושבת בצלאל", שיארח את המבקרים הרבים הצפויים לפקוד את המרכז היישובי החדש  המתפתח.

בית המלאכה של הצורפים בימיו היפים, המבנה שימש כבית הספר במושב בן-שמן.

 

עד מהרה החלו הקשיים לעלות על פני השטח: התימנים שומרי המצוות שהגיעו למקום נזקקו למקווה טהרה, מה שהגדיל את ההוצאות, והיווה חריגה בתקציב שתוכנן בתחילה. המחסור החמור במים העיק על התושבים, ולא נראה פתרון באופק.   הקרקע לעיבוד הייתה טרשית ולא ניתן לגדל בה ללא סיקול יסודי. התושבים נאלצו  לייצר כמות גדולה של מוצרים, ולא נותר להם זמן לעיבוד החלקות.

בנוסף לקשיים הללו, החלה "חברת בצלאל" לתבוע מן המתיישבים דמי שכירות חודשיים תמורת הבתים שבהם התגוררו.  למרות הקשיים החזיקו התימנים מעמד במקום במשך שלוש שנים,  עד אשר המנהל הכללי של "בצלאל" בירושלים החליט לסגור את המושבה ולפנות את דייריה עד תום חודש ינואר 1914. הכלים והרכוש שנותרו בה הועברו לרשות החווה, והדירות נמסרו לשיכון הפועלים הוותיקים ובעלי-המשפחות שבחווה.

בית המלאכה של הצורפים בתהליכי שיחזור.  צולם בספטמבר 2012

 

מאמר מפורט ביותר בנושא זה: "מושבת בצלאל בבן-שמן 1910-1913" / גדעון עפרת   ב"קתדרה"  20 יולי 1981.

החווה הלאומית "בן-שמן"

     עם סגירת "קרית-ספר" בשנת 1909  הוכרז על שטח בן-שמן כעל "חווה לאומית" בניהולו של יצחק וילקנסקי (וולקני).  בתחילה תפקדה החווה כחוות נטיעות המיועדת להספקת שתילים ל"יער הרצל", אך, וילקנסקי ביוזמתו, ובמימון הקק"ל והמשרד הארץ-ישראלי, בהנהלת ד"ר ארתור רופין, הפך את חוות הנטיעות לחוות ניסיונות חקלאית שהיה לה ערך רב בפיתוח החקלאות העברית. החווה העסיקה  כ- 40 פועלים ובעונות מסוימות עד 70 פועל.  הפועלים, רובם חלוצים שאך זה מקרוב הגיעו ארצה לא היו מורגלים ברובם לעבודת האדמה,  והכשרתם לחקלאות הייתה  הכרחית.


 

החווה פעלה משנת 1909 ועד 1913 בתנופה רבה והכשירה פועלים לעבודת האדמה. זה היה כוח העבודה העברי שיצא מאוחר יותר להקים את המושבים בצפון, בדרום ובמרכז.  עד שהחלו שנים קשות, בשנת 1913 פרץ דבר במקנה והחקלאים הזניחו קצת את עבודת האדמה. בשנת 1915 הגיע הארבה, פשט על שדות בן-שמן והשמיד חלק גדול מן היבול ואחר-כך פרצה   מלחמת העולם הראשונה שהביאה את צבאות התורכים והבריטים להלחם בשטח החווה.  בשנת 1918 כבר לא פעלה החווה באותה מתכונת שפעלה בשנים הראשונות, אך היה ניסיון לשמור על המשק בתנאי המצוקה שבה היה שרוי. 

 

בחווה עבדו,  כקבוצה,  פועלים שהיו בין מייסדי מושב בן-שמן הישן, הם גרו בחמשת הבתים שהיו בעבר בתי הצורפים, והחלו להתכתב עם המוסדות על רצונם להקים "מושב עובדים" על כך יסופר בפרקים הבאים.

חוות הנסיונות  1919-1926

   לאחר הכיבוש הבריטי וילקנסקי השתתף בעבודת המשלחת הציונית שהגיעה לארץ בראשות חיים וייצמן באפריל 1918 ונודעה בשם "ועד הצירים".  הוא היה שותף לתכנון ארצי של ניצול הקרקעות לעיבוד ולהתיישבות.  בראשית 1919 השתתף וילקנסקי כאחד ממנהיגי היישוב בארץ במשלחת לכינוס הציוני בלונדון. לאחר שובו ממסעותיו בשנים 1919-1920 הוא התמסר למחקר חקלאי.   בשנת 1921 ייסד את תחנת הניסיונות החקלאית בתל-אביב, שנעשתה לימים תחנה לחקר החקלאות ברחובות.  ובמקביל הקים חוות ניסיונות בדגניה ב', בבן שמן ואחר-כך בקוביבה שליד נס-ציונה.  חוות בן שמן הפכה לחוות ניסיונות במתכונת קטנה בהרבה מהחווה. ובמקביל הסוכנות היהודית  והפועלים של החווה חיפשו לעצמם נתיב התיישבות באותה תקופה. מושב בן-שמן הלך וקרם עור וגידים בתקופה זו של תחילת שנות העשרים. 

כאשר חוות הנסיונות  בבן-שמן נסגרה סופית בשנת 1926  הועברו האדמות למושבניקים של בן-שמן, לאחר מאבק לא קטן עם המוסדות המיישבים. פירוט בפרקים הבאים.

 

פרק ב' החווה החקלאית בבן-שמן

פרק ב': החווה החקלאית  בבן-שמן

  חוות בן-שמן והעומד בראשה יצחק וילקנסקי תרמו תרומה חשובה לפיתוח החקלאות בארץ-ישראל. למתיישבים שהגיעו לארץ ישראל, לא הייתה מסורת של עבודה, הם לא באו מקהילות כפריות ולא היה להם ידע בחקלאות.  וילקנסקי היה אדם  מיוחד במינו. מצד אחד היה איש ספר ואיש רוח בן למשפחת רבנים בעיירה באזור וילנה שלמד עד גיל 16 בישיבת טלז שבליטא. ומצד שני היה לו ידע תיאורטי בחקלאות עקב לימודיו בבית ספר גבוה לחקלאות בברלין, ובמכון לחקלאות בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית. כאשר הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1908 הוא היה מעט מבוגר מצעירי העלייה שנייה, ומשכיל יותר מרבים מהם הן בהשכלה יהודית והן בהשכלה מקצועית בחקלאות.

זיהוי הדמויות בתמונה נעשה כנראה ע"י משה פרידמן , בתאריך 6.02.1946 , התמונה המקורית מן האלבום של משה פרידמן ונמצאה גם במכון לבון.  במושב בן שמן הישן נשארו לויק פרידמן ואשתו אסתר, משה פרידמן. מרדכי וילקנסקי עבד בחוות הנסיונות והוא אחיו של יצחק וילקנסקי. יעקב אורי ווכמן עברו לנהלל. גלזר זליג  היה ממייסדי נחלת יהודה. יוסף קליבנר עבד מאוחר יותר כמנהל חוות הנסיונות בבן-שמן ונשא לאשה את שרה לבית פרימן. הוא שינה שמו מאוחר יותר ליוסף עמיעד(פרטים נוספים בספרה של עתידה "משפחת האדמה")

 

השנים הראשונות ותנופת הפיתוח:

אוקטובר 1909 -   האגרונום יצחק וילקנסקי מקבל את ניהול חוות הנוטעים של אגודת "תרומות עצי-זית" על נחלת הקרן הקיימת לישראל בבית-עריף. שאיפותיו לפתח "משק מעורב"  כפי שהיה נהוג באירופה, עדיין בגדר רעיון בלבד.

סתיו 1910 -חברי קבוצת "הפלחה" מגלים התעניינות ברעיונותיו המשקיים של יצחק וילקנסקי, קבוצת פועלים יוצאת אל מושבת הטמפלרים –"וילהלמה" כדי לצפות וללמוד  על מבנה המשק ושיטות עבודתם של המתיישבים הגרמנים. קונים  מחרשות ומכשירי  עיבוד מודרניים.   בשנה זו  מנסים  לטייב את הקרקע בזבל אורגאני ובזבל כימי, לבדוק  אפשרות של הקדמת זמן הזריעה ושיפור מחזור הזרעים.

רבים מעובדי החווה היו מייסדי מושבי העובדים  בארץ,  אתם מוזמנים לזהות את  בני המשפחה שלכם.
בקבוצה מצד שמאל למעלה ארבעה אנשים:   מימין למטה – ברל כצנלסון , לידו –אחיו איסר כצנלסון, מעליו – אחיו ישראל כצנלסון ולידו קצת מוסתרת – אשתו של ישראל - בתיה. זיהה ניומה כצנלסון בנו של איסר כצנלסון.

חורף 1911– חוות הנטיעות בבן-שמן לובשת צביון של חוות- ניסיונות חקלאית המתמחה בשיפור המיכון החקלאי, עיבוד שיטות-עבודה חדשות, והרכבת המינים בגידולי-שדה ובמטעי הפרי. הקרן הקיימת לישראל  מפשירה  כספים לכריית באר נוספת בנחלת בן-שמן.

קיץ 1911 – וילקנסקי מזמין לבן-שמן קבוצת פועלים ממושבות יהודה להקים גן-ירק בחווה.  הפועלים מתארגנים כ"קבוצה קבלנית"  וזוכים באותם תנאים מהם נהנית קבוצת "הפלחה". חברי "קבוצת הירקות"  מגיעים להישגים נאים ובסופה של עונת החקלאות 1912 נמצא כי הרוויחו כפליים מן השכר הנהוג ליום עבודה.  (קבוצה זו עזבה את בן-שמן והלכה להקים את מושב-הפועלים "נחלת-יהודה" בראשית 1913)  בשנה זו נקלטת בחווה  קבוצת צעירות בוגרות "חוות הלימוד בכנרת".  עבודתן עלתה יפה אלא שהן עזבו כעבור שנה לתל-עדשים כדי לסייע לאנשי "השומר" שעלו להתיישב שם. 
 

שנת  1912 -   תנופת-פיתוח גדולה. נקלטים הרבה  פועלים חדשים ומפתחים  ענפי משק נוספים. בסוף החורף  מעלים מים מן הבאר החדשה. הקרן הקיימת לישראל  מעניקה לחווה סכום של 40,000 פרנק  להקמת רפת מודרנית בבן-שמן.  נרכשות פרות בירותיות ודמשקאיות, ונעשים  ניסיונות הכלאה כדי להגיע לגזע שופע-חלב ועמיד בתנאי הארץ.  מתחילים לייצר גבינות באמצעות ידע  שנרכש במנזר לטרון.   באותה תקופה הרפת של בן-שמן הפכה להיות מקור ראשי לאספקת פָּרות מזנים משובחים לחוות הציוניות ולאיכרים בכל המושבות.

ענף הלול, בהנהלת מלך (אלימלך) לוין, התמחה בהכלאת זני תרנגולות ערביות בזנים אירופיים משובחים, הלול של חוות בן-שמן הפיץ  ביצי-דגירה והכשיר לולנים מומחים לכל חלקי-הארץ.   

פותחו ענפי גידול הירקות , הפרחים והמכוורת. ענף עצי-הפרי, בהנהלת צבי  חומסקי, שכלל את שיטות העבודה.

משנת 1913 הנהיג וילקנסקי שיטת הכשרה מסודרת לפועלים שנתקבלו לחווה: אחרי תקופת ניסיון של חודשיים חייב היה כל פועל לעבוד שנתיים נוספות. במשך פרק זמן זה היה עובד בכל הענפים, לסירוגין. העבודה המעשית הייתה מלווה בהרצאות עיוניות וגם ספריה מקצועית הועמדה לרשותם.

חשיבות מיוחדת נודעה להכשרתם המקצועית של פועלים רבים בבן-שמן, לאור התרחבות היישוב ובייחוד בעמק יזרעאל. בין ראשוני המתיישבים של גבע, בלפוריה, נהלל, כפר-יחזקאל, כפר-בילו, חולדה, באר-טוביה ועוד מצויים אנשים שקיבלו הכשרתם בבן-שמן.  גם מיישובים קיימים באו  לבן-שמן ללמוד: מדגניה, ממרחביה, מכנרת ומרוב יישובי יהודה. כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפכה בן-שמן למרכז ללימודי חקלאות מתקדמת בענפים מרובים, כגון רפת, לול ופלחה.

עובדי החווה בשנים הראשונות  באדיבות מכון לבןן.  מוזמנים לזהות את הנפשות הפועלות.

 

וילקנסקי ערך תצפיות שיטתיות במשקי הטמפלרים וקיים קשרים הדוקים, בייחוד עם המושבה וילהלמה (מושבה גרמנית -  כיום  מושב בני-עטרות) הסמוכה לבן-שמן. בשטח החווה עם אדמות חולדה, היו כ-3,000 דונם. לרשות וילקנסקי עמדו פועלים שכירים. 

כדי למנוע סכסוכים אפשריים וכדי לעניין את הפועלים בפיתוח החווה, נמסר ביצוע העבודה לקבוצות קבלניות של פועלים, והחוזה שנחתם בינן לבין הנהלת החווה היה דומה לחוזה שהונהג בכנרת ובדגניה דאז. הפועלים קיבלו שכר חודשי (45 פרנק)  והיו זכאים ל-50%  הרווחים של החווה, לאחר ניכוי המפרעות, הון חוזר, זרעים, עבודת בהמות וכו', שניתנו לקבוצה במשך העונה.

המנהל השאיר לעצמו את תפקיד תכנון הפעולות והמעקב אחר ביצוען הנכון.  קבוצות קבלניות אלה, שהיו מורכבות משלושה עד שמונה עובדים, קיבלו את הטיפול בענפים העיקריים כגון: פלחה, ירקות, רפת, מטעים, ייעור וכו'.

על מנת לשפר את מצבם הכלכלי החלו חברי הקבוצות מפתחים ענפי-עזר כגון, גידול ירקות, לול, דבורים, צאן (עם רועה משותף) ועוד. המעבר מכאן למשק משפחתי מטיפוס מעורב היה רק צעד אחד קטן.

      בארכיון הציוני נמצא חוזה שנחתם בין החווה לכמה קבוצות שיצרו יחד "חבורת-דישה" לצורך קניה ושימוש במכונת הדיש. 

בגלל האותנטיות של המסמך הוא מובא כאן  ככתבו וכלשונו:

 

י"ד שבט תרע"ט                                                      15.1.1919

 "חבורת דישה."         

==============

חוזה.

א. אנו החתומים מטה, באי-כח של הקבוצות באר-טוביה, בן-שמן וחולדה,

    מתאחדים בשם הקבוצות הנ"ל בשביל הקניה והשמוש של מכונת-הדישה

    וחלקיה ל"חבורת-דישה" , ע"פ התנאים דלקמן:

    1. כל קבוצה וקבוצה משקיעה בתור הון יסודי לרכישת המכונה

        והוצאותיה  15 לי"מ (חמש-עשרה לירות מצריות) במזומנים.

    2. חבורת-הדישה משיגה הלואה מהאפ"ק סכום של 200 לי"מ (מאתים

        לירות מצריות) על שם קבוצת באר-טוביה.

    3. חבורת-הדישה משיגה הלואה מהקרן הקימת לישראל סכום של 160

        לי"מ (מאה וששים לירות מצריות) על שם  קבוצות חולדה וגבן-שמן.

ב. התאחדות הקבוצות הנ"ל אחראית בעד ההלואות שכל אחת מהן תשיג

    בשביל קנית המכונה והשמוש בה.

ג. הרשות בידי התאחדות הקבוצות הנ"ל לקבל עוד שותפים בשביל מכונה

   זו. שותפים יכולים להיות רק קבוצות קואופרטיביות או של הקרן הקימת

   לישראל.

ד. המכונה וחלקיה הם קניין של הקבוצות הנ"ל ושל יורשי הקבוצות.

    הערה: במקרה שאחת הקבוצות חדלה להתקיים, עוברת זכות הקבוצה

    בנוגע למכונת הדישה לקרן הקימת לישראל.

ה. יש רשות להתאחדות הקבוצות הנ"ל להשכיר את המכונה למושבות

    וחוות ע"פ תנאים ידועים.

ו.  שכר שמוש המכונה לשותפיה הוא 20 אחוזים ממחיר המכונה בתור

    אמורטיזציה.  השכר מתחלק ע"פ משקל התבואה שדשו.

ז.  המכונה תהיה מובטחת באחריות נגד סכנת-אש בסכום של 400 לי"מ

    (ארבע מאות לירות מצריות).

ח. אם מפני  טעמים מספיקים מוכרחה אחת הקבוצות לצאת מחבורה זו.

    היא מוכרחה לסבל את כל ההפסדים שהיא גורמת ליציאתה זו.

ט. אחרי נכוי הרבית של ההון המושקע מתחלק הרוח לפי מדת ה....

י.  באי-כח החבורה הם: ה"ח: אהרן יוסילביץ, י. קליבנר.

ועל זה באים על החתום:

בשם קבוצת הפועלים בבאר-טוביה:

בשם קבוצת הפועלים בבן-שמן:

בשם קבוצת הפועלים בחולדה:



מכונת הדייש שנרכשה בתקופת החווה המשיכה לשרת את חברי מושב בן-שמן. כדי לעבוד על המכונה נדרשו מספר אנשים. כאן נזקקו ל"עזרה הדדית". קבעו תורנות עבודה בין המשקים.  התמונה מן האלבום של רלה הורביץ.   

 

שנות השפל של החווה

לאחר התנופה הגדולה של פיתוח החווה, החלו שנות שפל של מחלות ומלחמת העולם הראשונה.  תקופה זו מתוארת בצורה ובשפה ייחודית בספר של פנחס נאמן, "בן-שמן" שיצא בהוצאת "קופת-ספר" בתמוז תרפ"ט (הדברים מובאים כלשונם) :

"באדר תרע"ג פרץ דבר במקנה והמית מחצית הפרות של המחלבה. כל פועלי החווה היו עסוקים בטפול והצלה, ועבודת השדה והנטיעות הוזנחה. כדי להשיג את העזוב הוכרחו להביא פועלים רבים מהמושבות ולהושיבם במחסני התבואות.  הצפיפות הרבה ופתיחת האדמה הרטובה הפיצה קדחת ממארת מסביב, וכל חדרי הפועלים מלאו חולים עד שההנהלה ראתה צורך להביא את הד"ר קריגר לחווה למשך חודש תמים.  כעבור ימי הבהלה הביאו טרנספורט שני של פרות והתגברו על החורבן , אך הייאוש והספק התגנבו ללבבות, ידי העובדים רפו, ותשומת הלב נמסרה לענפים החדשים שהתפתחו על חשבון הנטיעות. בתוך כך התקרבה שנת תרע"ד לקצה, ועם פרוץ המלחמה באה תקופת העמידה לבן-שמן."    (שם, עמ'28)

בתרע"ה עשה הארבה שמות בארץ והשמיד גם כאן יותר משלשת אלפים עצים רכים.

 

תקופת מלחמת העולם הראשונה:

בראש חודש כסלו תרע"ח נכנסו האנגלים ללוד ובו ביום קבל חיל החלוץ האוסטרלי את בניני החצר לרשותו.  הצבא התורכי עמד במגדל-צדק, כשעתיים מבן-שמן צפונה-מזרחה, ומשם המטיר את כדוריו על בן-שמן. האנגלים הביאו להגנה את הצבא הרב שבא מן המדבר, והללו, על אלפי גמליהם וחמוריהם התבצרו מסביב לחוה במשך שנה תמימה, עד כיבוש הגליל. את אהליהם הקימו בין הנטיעות, העבירו דרכים בכרמים, קשרו את בעירם אל עצי היער, ואיש לא מיחה בידם ואיש לא השתדל  להרחיקם. נתיתם היער והיה להפקר. יום יום שברו, רמסו והשחיתו עשרות עצים.  מהיריות הראשונות נפלו שתי פצצות ברפת והרגו ופצעו פרות אחדות, נפצו גגות והרסו מרפסות.  המשפחות עזבו תיכף ומיד את החוה; את הפרות העבירו לחולדה, והפועלים שנותרו היו בורחים בשעת ההתקפות אל ההרים או מסתתרים בחפירת ההגנה הקטנטנה שהכינו."   (נאמן,בן-שמן,עמ' 29)

" לאחר שכדורי התותחים החלו להפיל חללים רבים בצבא, להרוס את הבנינים ולסכן את כל הקיים העבירו את בהמות העבודה למושבות הקרובות, וכל הפועלים עזבו את המקום, חוץ ממדריך הלול מר אלימלך לוין, ה"אנגלי" שבחבורה, והאכר פרימן, זה החלוץ הזקן הקשור בכל נפשו לאדמת בן-שמן, ועומד על משמרתו בחריצות מפליאה מיום הוסד "עתיד" ועד היום."  (נאמן,בן-שמן, עמ'30)

 

בשנים הללו עבדו בחווה  האנשים שהקימו מאוחר יותר את מושב בן-שמן.  בתמונה של אנשי החווה, המצויה  בארכיון העבודה, משנת 1910 אנו מוצאים את לויק ומשה פרידמן,  אסתר הוז-אסתר פרידמן, וכן יוסף קליבנר, יעקב אורי(אח"כ בנהלל).

בתמונה אחרת משנת 1912 נמצאים: שרה פרימן, משה פרידמן, נפתלי רחמן, ורבים אחרים שהתיישבו מאוחר יותר בכל הארץ.

בצילום אחר, משנת 1912, שזוהה ע"י יהודה שרת בשנת 1923, מופיעים:  נפתלי רחמן, שרה קליבנר, יחיאל גלוזמן, בתיה גלוזמן, ברל כצנלסון, לויק פרידמן ואשתו אסתר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנים 1919-1918, הצטרפו אנשים  נוספים, כפי שיתואר בהמשך.

החצר הפנימית בחוות בן-שמן , כיום שטח כפר הנוער בן-שמן.  התמונה באדיבות מכון לבון.

 

תרומת החווה לחקלאות בא"י

פנחס נאמן בספרו "בן-שמן", שנכתב בשנת 1929, כותב סיכום נרחב, ומפליג בשבחה של חוות בן-שמן:

"את המשקל האמיתי של העבודה בבן-שמן יש לראות ביצירת אותן הערכין המשקיים, שמייסדיהם לא הביאום בחשבון תחילה ואשר גם בפנקסי ההכנסה של החווה יפקד מקומם. היצירות  הללו הן בעלי חשיבות לאומית בכל ובעלי ערך התיישבותי בפרט.

     בן-שמן הביאה מהפכה במשק הפלחה, בתוכנו ובדרכי עיבודו.  היא העשירה את החקלאות שלנו בענפי משק שונים ופתחה אשנב לאיכר הדל להציץ למרחקים וללמוד את דרכי העבודה המשוכללים של ההתיישבות החדשה רבת הגונים.

     בן-שמן הכניסה ראשונה את הקולטיבטור למשק העברי בארץ  ולמדה את עובדיה להשתמש בזבלים חימיים לשם השבחת היבולים. היא הראתה את הדוגמה של סדור מחזור זרעים לחמש שנים, שהמעיט את נצול הקרקע והגדיל את היבולים. יבול החטה והשעורה גדל בבן-שמן עד כדי פי שלוש ממה שהיה לפני העבוד הרציונלי. בבן-שמן הכניסו ראשונה במחזור הזרעים את המספוא הירוק, שנתקבל אחר-כך בכל המושבות ומשמש כיום מקור הכנסה חשוב בנקודות ישוביות רבות בעמק.

     בבן-שמן נוסדה המחלבה הגזעית הראשונה והלול הגזעי הראשון, וממנה למדו כל יתר מושבות הארץ לטפל בענפים אלה.

בן-שמן הוציאה את המשק העברי מגבולותיו הצרים למרחב, אל דרך-המלך. ועוד יותר מזה עשתה בן שמן. היא יצרה את הטפוס השלם של הפועל העברי בחקלאות.  עד תקופת בן-שמן לא היה אף פועל יהודי אחד שידע לנהל משק כפרי.

     חות בן-שמן הפכה את ה"עדרנים" הללו לעובדי אדמה והניחה את היסוד להתהוות פועל חקלאי עברי, ומתוכה יצאו טובי המיסדים של הנקודות החקלאיות הלאומיות. בה למדו הפועלים להכיר את תכונות הקרקע ודרכי השבחתה, להבחין בטיב הזרעים ואפני הזיבול, לשכלל את העבוד ולהעלות את היבולים.  בה ראו לפניהם בפעם הראשונה משק רב גונים המקיף מקצועות שונים של עבודת האדמה, וממנה נשאו את הגרעינים הבריאים של התישבות חקלאית, המבוססת על יסודות המדע, לכל פנות הארץ.

     ובשעה שאנו עומדים תמהים למראה ההתישבות החלוצית של דגניה ועין-חרוד ומתפלאים על היצירה החקלאית של "פנינת-העמק" נהלל, נזכור כי רבים מהיוצרים האלה-תלמידי החוה הלאומית הם, וממנה קבלו את רובי תורתם. " (שם, עמ' 36 – 40 )

האוטו הראשון בחווה לאחר מלחמת העולם הראשונה - באדיבות מכון לבון -  בתמונה רות גלוזמן בתם של יחיאל ובתיה גלוזמן. פרידמן - שעבר למרחביה, שבט- נהג האוטו ואחר-כך נהג בנהלל, חנה בלסקי בת קונה ומנדל בלסקי נישאה למורה יצחק בן-יוסף. משה בסין , חנה ירדנאית עברה לנהלל. כרמלי מהמייסדים של מושב  בן-שמן הישן.   הזיהוי  והתמונה באדיבות מכון לבון אשמח לקבל הערות וזיהוי נוסף.

 

 

קדם לנאמן, יעקב אפטר בספרו "משקינו החקלאיים בא"י" שנכתב בשנת תרפ"א (1921), בפרק העוסק בבן-שמן הוא מביא תיאורים ספציפיים ביותר על ההצלחות החקלאיות של בן-שמן וכן מזכיר את הקשיים שעברו על המקום במלחמת העולם:

 

"צורות סידור רבות ושונות עברו על בן שמן במשך שנות קיומה. חוץ מזה שחנכה חקלאיים טובים – אולי את רוב הפועלים החקלאיים בארץ בכל ענפי המשק החקלאי, הרי היא הכניסה לתוך מחננו את ההכרה, שעלינו לשכלל קודם כל ובעיקר את יסוד היסודות של משקינו: את הפלחה והמחלבה – שניים שהם אחד ושמתבססים רק אחד בצד השני ואחד בעזרת השני.  וכן גם ביחס למקצוע העופות.  פתוח הענפים האלה בן-שמן עזר גם לפתוח מקצועות אלה במשקי-הפועלים האחרים, ע"י העברת עגלות גזעיות ועופות ממינים משובחים לקבוצות שונות וע"י ברור הצורך בקביעת מחזור זרעים מתאים.  אולם כאמור, על כל זה כסה היער הבלתי מוצלח ולא נתן לענפים האלה לדבר בעדם לטובתם.  ורק  עכשיו, אחרי שמלחמת העולם, שהחריבה בדרכה ערים וכפרים רבים, השמידה בעברה גם את היער בבן-שמן ושמה עי"ז  קץ לשיחות הרבות מסביבו, התחילו להתבלט לפנינו החיובים הרבים שבשאר הענפים, אשר במקום הזה.

חריש באדמה סלעית בחוות בן-שמן. באדיבות מכון לבון

וצריכים אנו להודות עכשיו, כי בפתוח הענפים האלה בבן-שמן היתה שיטה, והיא הצליחה."  

מעניין מאד תיאורו של אפטר את שנת תרפ"א, הוא טוען שבועידת הפועלים החקלאיים בחיפה בחורף תרפ"א(1921), הצביעו כולם על הצלחתה של בן-שמן:

"ביחוד הוכיחה לנו כל זה שנת תרפ"א. שנת בצורת היא לנו שנה זו. כל המשקים החקלאיים, הן של אכרים והן של הפועלים, הביאו תוצאות מעציבות ורק בן-שמן היא כמעט היחידה אשר גם בשנה זו לא רק שפרנסה את עובדיה, כי אם גם שלמה להם שכר עבודה גבוה מאשר בשאר המשקים:  בזמן שהמשכרת המכסימלית של פועל בקבוצה היא 8.5 לי"מ לחדש קבלו בעלי המשפחה בבן-שמן עד 14 לי"מ, ואחרי כל זה כסתה גם על הוצאות המשק האחרות.  אלו הן תוצאות היבולים הגבוהים שהאדמה נותנת הודות לזבול השיטתי ומחזור הזרעים הקבוע של השנים שעברו ולהודות למחלבה המסודרת עם כמות החלב הגבוהה.  בזמן שבאופן בינוני מקבלת דגניה 115 ק"ג חטה לדונם, כנרת 95, בגליל העליון 70-80 ובעמק יזרעאל 60-70  - מקבלת בן-שמן 160-200  ק"ג לדונם ויותר."