חקלאות


תמונות מן החיים והעבודה  במושב בן-שמן

סופר ע"י רמי בן-יוסף נכדם של קונה ומנדל בלסקי ובנם של חנה ויצחק בן-יוסף

 
הטרקטור

חברי המושב רכשו במשותף מכונות חקלאיות: טרקטור, שעל גלגלי הברזל שלו הולחמו ברזלי זווית, למען ייטיב לנוע בבוץ.  מיכל הדלק שלו נראה כחבית קטנה.
הטרקטור עם המנואלה, בתקופת הדייש.  מן האלבום של יעל

במאמצים רבים וממושכים היו החזקים בצעירי הכפר מסובבים בכל כוחם בידית שבקדמת הטרקטור, עד שהצליחו לעורר לחיים את המנוע,שהרעיש נוראות והפך כל ניסיון הידברות לסדרה של שאגות מלוות בפנטומימה.

דייש

    בנוסף לטרקטור נרכשה גם מכונת דייש, שתחסוך את הטורח הרב של דייש בלוח מורג הנגרר אחרי בהמה קשורת-עיניים במעגל אין-סופי, כשאבני הבזלת הבולטות מן החורים שבתחתית המורג, מחלצות את הזרעונים מהשיבולים באלומות התבואה ששוטחה בעיגול על הגורן. 
דייש - עבודה משותפת ועזרה הדדית  - אנשי בן-שמן - המושב הישן - בפעולה

ברוח הנושבת אחר-הצהרים, היו צריכים לזרות את מצע הגורן ע"י הנפתו בשיני מזלג העץ המוץ הקל נידף ברוח למרחקים. הקש והתבן הצטברו לא הרחק בערמה מוארכת, והגרעינים הקטנים והכבדים נפלו על השקים שנפרשו לרגלי האיכר הזורה.


מכונת הדייש ועזרה הדדית

   מכונת הדייש נראתה כצריף מלבני מגושם שאחוריו משתפלים בקשת פתוחה כלפי מטה. היא נצבעה כולה בוורוד ונסעה על ארבעה גלגלי ברזל נמוכים.  הדייש היה מבצע משותף של כל האיכרים, והתבצע כל יום בחצר אחרת על פי תור. הוא התחיל מיד לאחר שהסתיים קציר השעורה וגורן ענקית של אלומות נערמה בכל חצר. בתום חליבת הבוקר, לפני עלות השמש, במאמצים רבים נעור הטרקטור לחיים ונרתם ליצול מכונת הדייש. כל הכבודה נעה אט אט. מתנדנדת וחורקת נכנסה ברעש נורא אל חצרו של חתן-היום, קרבה עד הגורן ושם עצרה. אבנים הונחו מתחת לגלגלי מכונת הדייש לבל תזוז, הטרקטור הופרד מיצול המכונה, ורצועת הנעה ענקית הורכבה על גלילי ההנעה הגדולים שבצד מכונת הדייש, בצד הטרקטור, שזז לאיטו, עד שהרצועה נמתחה. כולם הוזהרו להתרחק מפגיעתה הרעה, אם חלילה תקרע או תחליק החוצה מאחד הגלילים. 
עבודה בדייש.  מן האלבום של רלה. גם הילדים עובדים.

אחד הצעירים החסונים טיפס עם קלשון על גג מכונת הדייש, הסיר את המכסה  מעל פיה דמוית משפך והתייצב מוכן למעלה. שני שקי יוטה  ריקים הודקו לווים בפתחי הצינורות ליציאת הגרעינים. הטרקטוריסט הפעיל את המנוף המניע את הגליל, שהחל  מסובב את הרצועה לאט כשהיא מאיצה את סיבובה יותר ויותר. מכונת הדייש החלה רוטטת ומחרישה ברעמה את שאגת הטרקטור. העומד למעלה נופף בקלשונו והעומדים ליד הגורן נעצו קלשונים באלומות והניפו אליו, שיכוון אותן בקלשונו דרך פי המכונה, אל שיני הברבן הרועם כאלפי תופים. הזרעים הנחלצים מהשיבולים נופלים על הנפות המרקדות כמשוגעות. להפריד בין הבר למוץ המתעופף ברוח, נדבק לגופים המזיעים, מעקצץ ומגרד להשתגע, ובין הקש והתבן הנפלטים למטה, אחורנית מן הפתח המקושת כמו גשם זהוב.האיש אשר על השקים ממהר לקשור שק חדש ריק במקום כל אחד שהתמלא.  להדק בחבל את פי השק  המלא ולהטעין אותו על כמו של האיכר הנושא את השקים אל המתבן.

חליבה בידיים וילדי השמנת

   הפרות נחלבו שלוש פעמים ביום, כשהחולב יושב כפוף על שרפרף בצד הפרה, ראשו נשען אל כריסה וידיו סוחטות בקצבי סילוני חלב חיים וריחניים מפטמותיה אל הדלי המוארך החבוק בין ברכיו.  החלב מן הדלי נשפך אל כד שבפיו מסננת רשת ועליה חיתול.  בתום החליבה הובלו הכדים למחלבה, שם נמדדה כמות החלב שסונן שנית, קורר ואוכסן בכדי-משלוח בחדר הקירור. יום יום יצאה משאית כדי החלב העירה לתנובה., פרט לחלב של יום ששי.  חלקו נצבר והחמיץ בפחים. לאחר שנאספה מעליו השמנת הסמיכה, יצקו את החלב לשקיות בד לבנות משולשות, שנתלו על חבל הכביסה והגירו את מי הגבינה חזרה לפח הריק, שישמש לאפיית  העוגות.  

המושבניקית יעל עם העגלה  בחצר דוברוב
 
כשתם הטפטוף כבר הייתה הגבינה הרכה מוכנה לאכילה.  חלק מהשמנת הסמיכה הוכנסה לצנצנת גדולה שידית  וגלגלי שיניים על המכסה  סובבו מוט עם מלבן עץ בתוך השמנת. לאחר דקות ארוכות ומאמץ הולך וקשה, התגבשה החמאה  רכה וריחנית  על המלבן המסתובב בתוך מי החובצה החמצמצים , ששמשו בסיס לחמיצת הריג'לה הקרה בקיץ.
אחת מילדי השמנת שנולדו בבן שמן - בתיק דוברוב - עם העגלה בחצר דוברוב
 
את שארית החלב של יום ששי הפרידו בספרטור המונע בעזרת ידית ארוכה. החלב שנמזג למיכל שבתוך הספרטור נפרד בכלי הגביעים המסתובב בקרבו לשמנת מתוקה שזרמה בקילוח דק מהזרבובית העליונה אל כד אחד, ולחלב רזה שקלח בזרם רחב מן הזרבובית  התחתונה אל כד אחר.   גם אלה נשלחו עם כדי החלב שלקחה המשאית לתנובה במוצאי השבת.

קניות בתל אביב, לוד ואצל טאלב

   את הקניות הגדולות של השבוע היו עורכים בתל-אביב. יצאו השכם בבוקר באוטובוס של נתן, ושבו עמוסי סלים לפנות-ערב.  בתקופת מאורעות 1936-1939 ולקראת קום המדינה רבו ההתנכלויות  וזריקת אבנים לאוטובוס בישובים הערביים שבדרך, והוא הוחלף  במשוריין.

הדרך הצרה שהובילה מלוד לבן שמן עם הגשרון הצר ושדרת אקליפטוסים .
לוחות ברזל הגנו על הנוסעים מאבנים וכדורים. בימי שלום ערכו את הקניות הקטנות יותר בשוק הערבי בלוד השכנה אליה נסעו בעגלה, אבל פעמים אחדות בשבוע היה בא אל המושב טאלב, הסומא בעינו האחת, רכוב על חמורו, ובשקיו כל טוב: ירקות ופירות, תרנגולות וביצים,  ומתמקח עם הנשים בקול גדול, בבליל של ערבית, אידיש ועברית.  את סחורתו שקל במאזניים עשויים ממקל של מטאטא תלוי על חבל המושחל בחור במרכז המקל. על שני קצות החבל תלויות צלחות נחושת. היו לו רק 4 משקולות של עופרת עוד מימי התורכים: של רוטל (כ-3 ק"ג),  מחצית הרוטל ורבע הרוטל, ושל אוקיה (כרבע ק"ג). את החסר השלים באבנים בגדלים שונים שמשקלן הושווה למשקולות העופרת. שני רוטל תאנים נשקלו בכל 4 משקולות העופרת בתוספת אבן במשקל שתי אוקיות.



קשרי מסחר וחברות עם השכנים הערבים/אריק דוברוב
 
פרק מתוך הספר: "דוברוב – 100 שנות ציונות והתיישבות" שיצא לאור בתשע"ג 2013
דמויות מן החצר
מלחמת העולם השנייה פרצה באירופה בשנת 1939. היה קושי לייבא זרעים ומוצרים מאירופה. ומכיוון  שהלחם הינו האוכל הבסיסי, החליטו לשנות את  מחזור הזרעים ולגדל   חיטה על חשבון השעורה  וגידולי הקיץ, על מנת שתהיה  חיטה לטחינת הקמח.
  הייתה לנו מכונת דיש ישנה,  לא  במצב הכי טוב,  והחליטו המושבניקים לקנות   מכונת דיש. לא היה דבר כזה בשוק,  אלא אם כן מצאת  באחד הקיבוצים מכונה במצב טוב שאיננה בשימוש. חיפשנו ומצאנו בקיבוץ תל יוסף מכונת דיש יותר גדולה, שבתל יוסף עסקה בניקוי  הגרעינים. הקומביינים אז בזמן ההוא היו מייצרים תוצר מאד לא נקי, גרעיני בר וכל מיני צורות אחרות  נוספו לגרעינים, ותפקיד מכונות הדיש היה  לנפות.   את המכונה הזאת קנו מתל יוסף, והעבירו אותה לבן שמן, זו מכונה גדולה מאד ואינני זוכר איך העבירו אותה.
המכונה הגיעה לבן שמן, וצריך היה להתאים אותה לצרכינו. אנחנו צריכים להפעיל אותה בטרקטור עם רצועה המעבירה כוח מהטרקטור וזה מפעיל את כל המערכת. אבל מכונת הדיש הזאת מפורקת, מותאמת לדבר אחר. בקיצור, נמצאו שני בחורים שקיבלו על עצמם את המשימה להפעיל את המכונה, אני ועוד אחד יותר מבוגר ממני.
במשך ימים לא מעטים ישבנו שנינו והתחלנו לחפש היכן להרכיב את החלקים, מה שייך למי. את תרומתי תרמתי לפי דעתי קצת יותר ממנו, למרות  שהוא היה מבוגר ממני.  בסופו של דבר הפעלנו את המכונה הזאת בצורה מסודרת. סידרנו לה גם אליבטור מסוף. במקום להרים את התבואה למכונה למעלה אתה פשוט שם את זה על המסוף, והמסוף נוסע ישר למי שמקבל אותו. כך הוקלה העבודה במידת מה. גם את זה עשינו.  עבדנו עם המכונה הזאת כמה שנים, על אף שלא הייתה ממש בשיא הכושר שלה. לא יכולנו לדוש אתה למשל תלתן. היינו מעבירים את הנדוש כמה פעמים עד שכל הזרעים היו יוצאים מראשו של התלתן. אחר כך מישהו אמר שיש לו מכונת דיש יותר פשוטה.   שהם  שכננו הערבים.  הערבים דשו במורג ובשיטה הקלאסית שלהם. ושם כל הזרעים היו יוצאים. הזרעים היו קטנטנים, כמו זרעי פרג. זרעים קטנים מאד. זו הייתה עסקת החילופין הכי פשוטה. התמורה שהערבים קיבלו  מאיתנו עבור עבודתם, היה הקש שנשאר אצלם. אנחנו קבלנו רק את הזרעים, סחר חליפין למהדרין.  עשינו זאת עם  תושב הכפר הערבי דהרייה שהיינו אתו ואתם  ביחסים טובים, למעשה, זה היה כפר שהתחיל מלינה זמנית. האדמות היו שייכות לכפר נעלין, שהיום מתקיימות שם כל הזמן הפגנות. בעונות העבודה החקלאים היו באים לשטח לעבודות החריש והזריעה והקימו להם חושות או אוהלים או משהו אחר ללינה זמנית. אחר כך לאט לאט הם בנו בתים ונשארו שם בתור כפר. זה היה כפר קטן, כפר משפחתי למעשה. שם כולם היו קרובים אחד עם השני. עם הערבים האלה התיידדנו, מאד היינו ידידים.
איברהים בן הכפר דהריה
איברהים היה  קצת יותר מבוגר מאיתנו  מאד  התיידדנו עימו,  מאד קרובים. היינו אז נערים בני שש עשרה לערך. החלטנו יום אחד שאנחנו רוצים לקנות אקדח. הידיד הערבי אמר: "בסדר, אני אביא לכם." מאיפה היו לו קשרים ואיך – אינני יודע. בכל אופן הגיע האקדח הראשון, יפה מאד, מצופה. אבל מטעינים אותו עם חומר בעירה מהקנה. אקדח לאספנים, זה לא מתאים לנו. אחר כך הוא הביא לנו אחרים, אקדח נגן תופי, כזה שמסתובב, השם "נגן"  אומר שזה אקדח  תופי. אמרנו לו "גם זה לא". בסוף הוא הביא לנו פיסטולו ברטה, אקדח מודרני של הימים ההם. זה היה אקדח יפה.  ניסוי כלים עשינו בשדה. די קרובים לכפר שלהם מאשר לכפר שלנו. ושם האקדח עבר מיד ליד, יופי, כל אחד מחזיק את האקדח,  החזרנו לאיברהים את האקדח והוא נתן לחיצה ונפלט כדור. עכשיו במי זה פוגע? מי זה השלימזל? –כמובן שאני. אני הולך עם מכנסים קצרים. בדקנו, , הכול היה בסדר. אבל דם יורד. מאיפה זה? איך זה? "מה הפלא" אומר לי החבר, "לא יכול להיות, שאין חור תסתובב ואני אסתכל על התוחס. בטח נכנס לך מצד אחד ויצא מצד שני". לא, הוא לא נכנס ולא יצא. הדף האוויר זעזע את הבד של המכנסיים ושפשף וזה מה שגרם ליציאת דם. הכדור עבר לי בין הרגליים.    איברהים נבהל, וזרק את האקדח וברח. ואנחנו קוראים לו חזור, "לא קרה שום דבר". חברים שלי דיברו ערבית שוטפת. אני לא. אני הבנתי. אבל לדבר ערבית, ידעתי בקושי רב. קראו לו ובשום אופן הוא לא חזר. ברח, אלוהים יודע לאן. הלכנו לכפר לחפש אותו. שום דבר. אינו בנמצא. רק בלילה מאוחר הוא חזר.   אותו חברמן עשה חנוכת בית, בנה בית, כי עמד להתחתן, אז כמובן שהזמין אותנו לחנוכת הבית, זה ברור. באנו הנערים. מה זה בנה בית – חדר, חדר חמש על חמש או ארבע על חמש. זו הייתה הארכיטקטורה. הכפרית שהייתה נהוגה אצל הערבים. אחרי 67, מצאנו את האיש עם האקדח, עובד באונרר"א בחלוקת אוכל בנעלין. החברים שלי פגשהו בנעלין.
בזמן המרד הערבי (1936-1939)  הייתה שביתה, שביתה כללית, הערבים שבתו להלכה, לא במעשה,  לנו באותו זמן לא היה מספיק תבן לבהמות. היה צריך לקנות תבן. קנינו תבן מהערבים דרך אחד  הערבים של אותו כפר. שמו היה יוסוף. הוא היה מביא את התבן ליער בלילה, ובלילה אנחנו היינו לוקחים ממנו. אז לא היינו מפותחים מבחינה משקית, ולכן הינו זקוקים לתוספת, הספקת התבן נעשתה כאמור בלילה ביער, אילו ידעו חבריו ומקורביו על הקשר שלו אתנו היה מקבל כדור בראש מהאחים שלו, המכונים   היום פלשתינאים.
  נאסיף
סוחר ערבי נוצרי מלוד שמכר לנו גרעינים ואחר כך החזרנו לו בגרעינים, בזמן הדיש כמובן שהמחיר היה לטובתו.. כשהוא התחתן הוא הזמין אותנו לחתונה שלו, במיוחד אותנו אנשי המושב. עשה לנו חגיגה. היה לו אח קראו לו אבו ג'ורג'. תמיד חשבנו שג'ורג' חבש שייך למשפחה הזאת. אחר כך התברר שהוא לא מלוד. היה לו אח נוסף, חייט. במקצועו, אחרי מלחמת ששת הימים חברים שלי נסעו אליו ללטרון והוא תפר להם חליפות.
טאלב    
הייתה גם משפחה מוסלמית. קראו לו טאלב, שלא ידע קרוא וכתוב. וגם הוא היה מביא לנו סחורה. הוא היה בא עם הפנקס. אבא שלי היה רושם מה קנה ומה מכר כמה שילם, הערבי ידע וזכר כמובן הכל בראש, הוא לא צריך היה את הרשימות האלה.
לימים בשנת 1948, כשגירשו אותם ושחררו את בן שמן, ואני באתי לשם עם אופנוע לראות מה המצב. אני מוצא את הבן שלו. ואני שואל אותו: מה אתה עושה פה? והוא עונה לי: אבא שלי לא יודע לקרוא ולכתוב. גמגם ואמר לי: 'יש זהב בבית. באתי למצוא אותו,: בסדר, אמרתי לו בוא אני אביא אותך לבית.' הוא גר בלוד בעיר העתיקה. הוא חיפש ולא מצא שום דבר. החזרתי אותו בחזרה למא"ז של אותו זמן,. מאז אני לא יודע ממנו שום דבר. זהב הוא לא מצא.  אולי בעתיד  מי שהוא  בענייני  חפירות ימצא את הזהב האבוד.
חאג' העיוור
בראשית ימי המושב היה מופיע רוכל ערבי חצי עיוור. הייתה אז מחלת עיניים איומה שהערבים רבים לקו בה. היום לשמחתנו כבר לא קיימת, אבל אז פשתה בצורה איומה. חלק גדול מאד מהאוכלוסייה היו עיוורים בעין אחת. לאותו הערבי קראו חאג'. הוא היה מגיע למושב, עם חמור לבן מצרי ומוכר לנו ירקות. זה היה בהתחלה, כשעדיין לא היה לנו דבר. בקושי היה לנו כסף לקנות. היו לו בנים חרוצים, ובנות. הבנות שלו התיידדו עם הבנות של המושב שלנו. אנחנו התיידדנו עם הבנים, בעיקר עם הבן הצעיר. הבן הצעיר שהיה אחר כך נהג טקסי ושירת אותנו יפה מאד עם הטקסי. אל דאגה תמורת תשלום נאה.  האח הבכור, מחמוד קראו לו, יש לי תמונה שלו. לאט לאט עסק במסחר עם בית הספר המוסד וסיפק להם ירקות. כמובן באשראי. והתחיל לבד לגדל את הירקות, התפתח, הצליח לקבל קו תחבורה מלוד ליפו דרך סלמה. היה קו ישיר ליפו בדרך אחרת. בנה בית יוצר, היכן שעושים כדים. ערבי מאד מוצלח, משפחה של אנשים חרוצים. כל הבנים דוברי עברית פרפקט. ויהי ערב ויהי בוקר, מלחמה, מגרשים את כל הערבים מלוד. לבית ספר אין מאיפה לקנות ירקות, כי נהגו לקנות ירקות באמצעות הערבי. היו חייבים לו הרבה כסף לערבי הזה. מנהל בית הספר דוקטור להמן עשה מאמצים עילאיים והחזיר את מחמוד עם האישה והילדים.
לפני כן כשהמשפחה הזאת בנתה בית הזמינה אותנו לחנוכת הבית. אני זוכר שהכיבוד היה כיד המלך, עם שובו הוא היה צריך לשכור בית, המדינה לא נתנה לו את ביתו, עד היום הזה, לא החזירה לו את הבית. מישהו אחר חי בבית הזה הנחשב היום רכוש נטוש. אותו ערבי הוא בחור חכם ומוכשר. התחיל לעבוד ופיתח בחזרה את העסק שלו. ואז באותה תקופה הגיעה גם העלייה ממרוקו. היהודים ממרוקו הלכו לעבוד בחקלאות, עבדו פה ושם. מה אמר אותו ערבי לחבר שלי על המרוקאים: "הם לא משלנו". זה נותן לכם תמונה של איזה יחסים היו לנו עם הערבים.
סאלחה הבדואית
הואיל ואנחנו אפינו לבד לחם בבית, בניתי תנור. הייתי אז רק בן שתים עשרה. אמנם היה לנו תנור גם קודם, אבל  לא  היה טוב מספיק ואני בניתי אותו מחדש. זה היה תנור שהסקנו אותו מגזם של עצים מהיער.  כדי לתחזק היטב את היער ולמנוע שריפות, דאגנו לדלל ולגזום את העצים. ודרך אגב, הערביות מהסביבה היו אוספות את  מחטי  האורנים. וכך הערבים לא הצליחו להצית את היער, מחטי האורן שימשו כחומר בעירה  לתנורים שלהם, המכונים טבונים.  המחטים כאמור שימשו להם להזנת הטבון. הבתים בכפרים הערבים היו בנויים מבוץ תיבן וזבל. היו רק בתי אבן בודדים בכפרי הערבים.

נחזור לעניין התנור הביתי. סיפרתי שאפינו את הלחם לבד. גם את הקמח טחנו לבד. היינו לוקחים את החיטה שלנו, נוסעים לטחנה של אבו ג'ורג',  מהמשפחה הנוצרית שעיסוקה בעיר העתיקה בלוד. שם הוא היה טוחן לנו, והיינו חוזרים הביתה עם קמח.   הקמח חייב נקי מכל מיני זרעי בר לא רצויים, לצורך זה הייתה באה אלינו ערביה בדואית מן השבטים הבדואים ששכנו בנגב. קראו לה סאלחה. היא הייתה יושבת עם הנפה, ומנפה את החיטה ומוציאה לנו גרעינים נקיים, הראויים   לטחינה. זה היה חלק מהעניין הזה. את הלחם כמובן אפינו לצריכה עצמית.
כדי לטחון את הקמח, הייתי נוסע ללוד עם הפרדה, אז כבר הייתי בן שש עשרה, נוסע ללוד עם הפרדה, ושם השקוצים הערבים היו מפחידים אותה. זה היה תכסיס שאני ארדוף אחרי הפרידה עם העגלה ובינתיים הטוחן יוכל לגנוב ולרמות אותי עם המשקל. פעם אחת בלבד נדמה שהצליח בכך ולא יותר. אם איזה ילד ערבי היה מרים עלי אבן הייתי רודף אחריו כדי להרביץ לו מכות. והייתי מכניס לו מכות, אם הייתי תופס אותו. יחסינו עם הערבים היו יחסים של כבוד כאשר התנהלו איתנו ביושר. אם הפגינו אלימות, קיבלו בחזרה.
 
 
 
 
 

אין תגובות:

פרסום תגובה