בעתונים



בן-שמן, כפר קטן, פינת יקר ונועם,  (1946) / בתיה בן ברק

בנות  המושב ביער הרצל בשנות הארבעים : משמאל שלומית רחמן ודרורה פרידמן, מימין למטה חנהל'ה ולמעלה יעל דוברוב.  עומד כנראה מנחם לוין או שלמה גולדמן
 

”רגש כבוד ותמיהה להכיר ליווני בדרכי בן-שמנה.  זכרתי סיפורי ותיקים אודות מקום ותיק זה: יער הרצל הנרחב ומשגשג בגבולו, ראשיתו של "בצלאל" שבחלקתו החלה, ימים של חוות פועלים, תחנת-נסיונות במשק וחקלאות שכל אלה בשמה ורוחה של בן-שמן קוראו. המושב השוכן בתחום זה, אף הוא בן-שמן, מלא ויקר הוא לנו."

במשפטים אלו פותחת בתיה בן-ברק, עיתונאית ממושב נהלל, את כתבתה על מושב בן-שמן ב"תלמים" עתון "תנועת המושבים" גיליון ס"ה-ס"ו  ניסן-אייר תש"ו (1946).

"האוטו שדפנותיו מחוץ כבר כוסו באפלת-ערב יורדת, נושא בתוכו "מושבניקים" כבדים ורחבים החוזרים מן העיר עמוסי חבילות וכלים. "וכי מתי יוצא בן-שמני העירה?  - ביום החמישי,  משמע..."  וכבא ללמדך מוסיף איש שיחי ומסביר" "מה יום חמישי מכל הימים? שבכל יום מורידים את הכרובית מן הגינות ושולחים ראשיה הלבנים הגדולים השוקה, ביום החמישי פטורים, היום החמישי קודש הוא לסידור עניני חוץ של המשק". ושחתי אל עצמי בניחותא: "ראשית שתחילתה בכרובית נאה היא, ולו גם לבת-העמק הגדוש בשדות פלחה לרוב" ואכן נאה היתה הראשית.

האוטובוס של חברת איחוד שהוביל את אנשי בן-שמן  לתל-אביב ובחזרה. 
התמונה מן האלבום של שמעון גרעין-כל 
קטן הוא המושב בן-שמן. בהיכנסך בעד השער הראשי אל פנים החומה העוטרת את הכפר, צדה עינך את הכפר על בתיו וחצרותיו כולם.  11 משקים בו, 11 בתים סדורים בשורותיים ודרך רחבה עדויית עצי דקלים גבוהים עוברת בתוכו. גבעות עטורות יער נפלא צופות אל פני הכפר. שביליו הדקים הפורצים בינות הסלעים והמשעולים המתפתלים אל מעבה היער נושאים אותך אל תל שומם, שאבניו שרופות וחרבות ואפר נושן זרוי אצלן, שרידיו של בית השומר הוא. בשנים הראשונות לקיום המקום היו כאן השומרים העבריים. היער והאדמות תחת פיקוח עינם העזה והפקוחה היו.

     ומצבה, מצבת-עד של אבנים גדולות ניצבה בלב היער, דוממת ומלאת-הוד נחרת היא נושאת את זכרם של שני שומרי בן-שמן שנפלו כאן חלל בימי המאורעות. דומם ועמוק נושא היער את זכרם של קדמוניו וחלליו. 
מצבת  השומרים זאב פרידמן וזלמן רוזנבוים שנהרגו ביער בן-שמן בינואר 1939

פרחי הבר החרפיים מקשטים צלעותיו הרפודות זרדי ארנים וכמו נושאים ביפי כותרותיהן נרות-נשמה לנעדרים ולנשמותיהם.

ירוק ועולה הוא צופה אל פני חלקת הכפר הצנועה השוכנת לרגליו. ימים רבים רבי-עלילה ועמל עברו עליהם, יד ביד עברו יחדיו, תוך  הצצת-הבנה איש אל רעהו. גם היום הם שלובים וצמודים זה לזה בן-שמן הכפר והיער

     לא מושב צעיר הוא בן-שמן ולא צעירים כלל הם היושבים בו. למודי-נסיונות ובעלי עבר כפועלים בזמנים רחוקים במושבות יהודה והשומרון. נושאים הם כמאז על גופם הכפוף קמעה עולם של משק ודאגותיו, סוחבים מבוקר עד ליל טרדות ועמל אין קץ.

     מקום בודד הוא בן-שמן. מושב קטן הדבוק כאילו אל אחת מצלעותיו המרובות של כפר הנוער השכן וממשיך לרקום לו את מסכת חייו הצנועה.  כפרים ערביים רבים ולוד העיר בראשם עוטרים אותו מכל סביבותיו וסוגרים ממש כל פתח בו תוכל לחדור איזו קרן מנקודה עברית אחרת.  בודד הוא הכפר אך דבוק הוא בעוז וללא חת באדמתו ושומר בקפידה על זכותו ולו גם בקטן במקום.

     שמונים וחמשה דונמים ניתנו לכל מתיישב ומתיישב.  רבים הם שטחי הירקות המוריקים בחלקות הכפר. גם שדות חציר ומיני מספוא לפרות גדלים בשפע ומספקים מזון לאוכלוסי הרפת שאינם מעטים כלל.

     תחרות תמידית קיימת בין החקלאים העבריים והערביים בסביבה זו. לוד העיר הערבית ידועה זה מכבר כעיר ירקנים. אדמות הסביבה ומזג האויר במקום נוחים מאוד לגידולי ירקות ואין מוותרים כאן על ענף מכניס זה. עם בוקר, כשהיער על הגבעות עוד מוחה מעיניו את קורי שנתו האחרונה והטל בעמק עוד נוצץ כפנינים בגין תלמי הגינות, כבר גחונים בני הכפר מקטנם ועד גדולם בשטחי הכרובית הרחבים.  עגלות עמוסות

לעיפה מתנהלות אל הכפר, כשעליהם הירוקים של הראשים הערופים שטוחים בגבהי העגלה.  שדרת פיקוסים רחבת נוף ואיתנית,  השוקטת משני עברי הדרך, קולטת יום-יום בענוה מראות כפר אלה.
 

     פינת יקר ונועם היא בן-שמן. נוה קטון ושליו שימיו מפכים בלא שאון ולא סאון זה שנים רבות, אך גם הוא לא ניצל משצפם של נסיונות והיאבקות.
מושב בן-שמן או כיום "כרם בן-שמן"  מכיוון הכביש המוביל אל היער ומודיעין צולם בשנת 2003 .  צילום: יהודית גרעין-כל
 

     כאמור, שכן הוא בן-שמן אל מוסד הנוער הגדול. רחב הוא מוסד זה, מלא נוער, משפחות פועלים העסוקים במשקו ומתפרנסים ממנו, בקיצור "קריה נאמנה". בני הישוב הקטן מתחנכים בביה"ס של כפר-הנוער. שיווק התוצרת נעשה אף הוא ע"י מכונית של המוסד, והכל שפיר היה וטוב אלמלא לטש פתאום הכפר הגדול והמאוכלס את עיניו אל אדמות המושב. ולא די היה לו בזאת, אלא שאף ידו שלח בסתר לקנות שלושה מן המשקים שבעליהם עומדים לעזבם ועל-ידי כך לתקוע יתדו באדמות הכפר ולאט לאט לדחוק את שארית המתיישבים המעטים.
מבט מן המושב על כפר הנוער בשנות השלושים.  כפר נוער לתקוע יתד באדמות הכפר ולהרחיב את חלקו בשטח.
 

     אמנם קטן הוא הכפר, נכון הוא גם שמעטים בו בני נוער עתה, כי רבים מהם נתפזרו בכל חלקי הארץ, כמה מבניו נתגייסו לצבא אך את כפרם זה רואים הם שעה-שעה ויום-יום ככפרם האחד, ביתם עתידם.  היחזיק הכפר הקטן על 11 בתיו ומשקיו מעמד בפני שכנו הגדול, הנרחב? כבודדים נשארו בני מושב בן-שמן  בהיאבקותם על הזכות להמשכת קיום כפרם.

     אך איתנים הם! ולא בנקל ולא במהרה יוותר האכר הנאמן והמסור על פאת שדהו.  ותיקים הם תושבי בן-שמן. ימי צעירותם ביגע ועבודה חלפו: שנות כפרם בהתנכרות אין גבול עברו עליהם, האמנם יחלו עתה, בשנות העמידה או בסופן, לבחור להם חלקת-שדה חדשה?  האמנם יוכלו עתה לבנות להם איש בית מחדש? איתנים הם אנשי בן-שמן ומהחלטתם לא יזוזו, כסלעי ההרים במרחק הם, כגזעי יערם הדבוקים במלוא און אל הקרקע.
מבט מהרפת של כפר הנוער אל המושב הקטן . תמונה מן האלבום של בתיק דוברוב.
"איתנים הם אנשי בן-שמן ומהחלטתם לא יזוזו, כסלעי ההרים במרחק הם, כגזעי יערם הדבוקים במלוא און אל הקרקע".
 

11 משקים בכפר קטן אחד.  לא, אין כל צורך בדיבורים וויכוחים, די לה לבן-שמן באמרתו הנוקשה של אחד מראשוניה, שאינו מן הדברנים והנואמים, שהציג את כל ידו הנוקשה רווית-היגע על השולחן ואמר בפשטות: "אנחנו לא נזוז" האין די בכך? לא נזוז!  וגם לנוער ייאמר: שנסו מתנים. הוסיפו גם אתם נדבך אל בנין הוריכם, החזיקו באדמתכם, החזיקו בכפר!
דרורה עומדת על השער של המושב.  לשער הזה לא נשאר זכר אלא בתמונות.  מן האלבום של דרורה פרידמן.

כשיצאתי בצהרי יום שישי מן הכפר חיכו לקראתי ארגזי הכרובית אצל כל גדר מוכנים למשלוח השוקה במוצאי-שבת, וחייכתי אל עצמי בחשאי: גם אחרית שעמה כרובית נאה היא לכל אחד ואחד שיבקר בבן-שמן, יזון עינו במושב השקט, ירוה מעט מצללי היער הרכים ויישא ברכת חזק לבן-שמן על 11 בתיו.

 

נהלל  תש"ו  1946                                        בתיה בן-ברק   
 
פורסם ב"תלמים" עתון "תנועת המושבים"
גיליון ס"ה-ס"ו ניסן-אייר תש"ו (1946).
 
 


"קורקי"  שלנו/ יצחק בן-יוסף

פורסם בעתון "דבר לילדים" גליון כט23/  תשי"ט 1959

   
קורקי מתה. שתים-עשרה שנה חייתה עמנו. כרינו לה קבר מתחת לעץ שעל יד הבית. גם אבנים גודרות קברה.  כשהלכה היינו כולנו עצובים. אשתי חנה, ידידתה הגדולה בחיים, בכתה. היא כרתה קברה  והיא אשר שמה אבנים סביב לקבר שמתחת לקזוארינה הגבוהה. ומדוע בחרה חנה בעץ זה כמצבה לקורקי? זאת תדעו עוד מעט אבל שכחתי לגמרי, הרי אינכם יודעים עדיין מי היא קורקי.
     יונה קטנה היתה קורקי, בעלת כנפיים ארוכות, שבהליכה היו שמוטות במקצת עד שקצותיהן רחפו בין הזנב והקרקע.  צבעה היסודי היה שנהב. לרוחב הכנפיים בחלקן האחורי היו להשני פסים בצבע חום-ייני, כאילו ענק רחב ויפה הקיף את עורפה וצווארה. אף הזנב התקשט בפס החום לרוחבו. יפה היתה ונקל היה להכירה מבין כל בנות הלהקה, המונה יותר ממאה יונים.
    קורקי נולדה בבן-שמן, המושב הישן והקטן, המוקף חומה ושוכן לצידו של יער הרצל. היא  גם מתה בבן-שמן, וחמש שנים עברו עליה בכפר-ויתקין.  כיצד קרה הדבר? זאת נספר לכם אחר-כך. נתחיל את סיפורנו מראשית. 
 
גדעון מצא גוזל יתום
 
     היום קוצרים ודשים תבואות בקומביין. פעם היו באיכרים היהודים קוצרים במכונה מאלמת, מובילים את האלומות לחצרות, ולשם הביאו את מכונת הדיש גדולה, שהייתה עשויה עץ וקשורה לטרקטור גדול.  10-8 חברי-מושב התאספו בצוותא ודשו.  הרעש היה מחריש אוזניים.  הרבה אפשר לספר על עבודת הדיש וכל הקשור בה, אבל לא זה הסיפור שבפינו. אנו, הרי רצינו לספר לכם על קורקי.  ובכן, למושב בן-שמן הקטן לא הגיע הקומביין לראשונה. הוא עבר בשדות עמק יזרעאל הרחבים, משם חלף ועבד באזורים אחרים ורק ל אחר מכן הגיע לבן שמן. בבת אחת ירד כבודה של מכונת הדיש. העמידו אותה ברחוב הקטן של המושב, סמוך מאד לחצר שלנו ושם עמדה מבוישת וחסרת תועלת.
     אך לא כך חשבו בעלי החיים למיניהם.  דווקא הם מצאו אותה טובה למענם. שרצו ורבו בה חרדונים, שממיות ושאר חיות. בעת הקינון והדגירה מצאוה גם עופות שונים מתאימה. במיוחד חשקו בה הדרורים, שאינם בררנים גדולים.  בין העופות שקיננו בה היה גם זוג יונים, הם הביאו מעט זרדים, מעט נוצות מהחוץ ופלומה מעצמם והנה קן.  בקן הטילה היונה שתי ביצים וגוזלים שניים בקעו מהן.
     גדעון עוקב היה אחרי הקינים  שעל העצים, ובמיוחד אחרי אלה שבמכונת הדיש.
היום גדעון הוא איש גדול, חקלאי וטרקטוריסט. אז היה בין שתים-עשרה שנים ואוהב בעלי חיים. יום אחד לא מצא גדעון את היונים במכונת הדיש. אולי עפו להביא מזון?  - חשב  - שתיהן יחד עפו?...  גדעון חכה ליונים, אך הן לא חזרו. הוא התקרב לקן והנה שוד ושבר! רק גוזל אחד בו. מי לקח את השני? היכן ההורים? חידה היא ועד היום לא נפתרה. אולי נץ, אולי בז, אולי תנשמת ואולי נחש? המתקבל על הדעת הוא שדווקא חתול היה השודד. אין יודעים מי הכרית חייהם של אם, אב ואח.  יודעים אנו שנשאר גוזל רך, שיש לטפל בו, לדאוג לו, וגדעון קיבל על עצמו את התפקיד.
    
     ראשית הרחיק את הגוזל ממקום הסכנה. סמוך למכונת הדיש בגבול החצר שלנו, עומדת קזוארינה גדולה. גבהה אולי 20 מטרים, היקף גזעה למטה קרוב לשני מטרים והיא זקופה וענפה מאוד.  בין ענפיה  הדביק גדעון פח לגזע, בגובה שחתול לא ישיגו. שם בו את הגוזל. עתה יש להאכילו.  היודעים אתם כיצד מאכילות היונים את גוזליהן, שאינם יכולים לעכל את הגרעינים? ובכן היונה אוכלת גרעינים, ממלאה את זפקה ושם מתרככים ומתחילים להתעכל.  בבואה להאכיל את הגוזלים היא תוקעת את מקורה לתוך מקור הגוזל, מעלה אוכל מעוכל מזפקה ושמה אותו בפי הגוזל.  בתחילה היא מעלה נוזל חלבי. לאט לאט היא מעכלת אותו פחות , עד שלבסוף היא  מעבירה גרעינים שלמים לתוך פי הגוזלים. ומי יעכל לגוזל הרך את הגרעינים ויאכילו?  גדעון קיבל על עצמו גם טורח זה.  הוא לעס גרעיני דורה בפיו והעביר אותם בפיו לתוך פיו של הגוזל.  לאט לאט לעס פחות את הדורה עד החל להאכיל את הגוזל מן היד אל הפה.
הגוזל שלנו, שהיה בינתיים ליונה, היה הולך תמיד אחרי המטפל שלו, אחרי גדעון. כאשר גדעון שרק לה באה היונה, ישבה על כתפו וחיכתה שיאכיל אותה.היא  עפה אחרי גדעון לכל מקום – בבית הפריעה לכולם.
פעם באה חנה לבקר את אמה, היא סבתו של גדעון וראתה בצערן של אמה ושל גיסתה.  חשבה חנה: אילו יונה זו היתה אצלי הי טוב לה ואולי גם לי. אז שאלה: "האוכל לקחת אתי את היונה לכפר-ויתקין?" – מיד מסרו לה ברצון רב את היונה. אף גדעון  הסכים לתת אותה לדודה חנה, כי ידע שלה מסור לבעלי-חיים. כאשר יצאתי לכביש ת"א – חיפה לקבל את פני חנה, ראיתיה ויונה קטנה  ויפה בידיה. עד שעלינו על האוטובוס הנכנס לכפר-ויתקין, חמקה היונה מידיה של חנה ועפה לה. היא ירדה לגשר הקטן שבמקום ונכנסה תחתיו. שרקנו לה והיא בזהירות ובחשדנות התקרבה אלינו, ולבסוף באה, כאילו חמדה לה אתנו לצון. אז החלה תקופה שניה בחייה.
 
קורקי מקימה משפחה
   שיכנו את קורקי בתנאים שתהיה רגילה לאנשים ואף תוכל לקנן. עשינו לה כלוב שפתחו לתוך הבית. היא התרגלה מהר למקום במיוחד למטפלת. בחורף החזיקה חנה את היונה בחום הפרווה הקצרה שלה, וזו הציצה מן הפרווה והוציאה משם רק את ראשה. כך התהלכו זו בחיקה של זו שעות רבות יומיום. חנה עשתה את על עבודותיה בבית והיונה בחיקה היונה כה התרגלה והתקשרה אליה שהיתה עפה אחריה לכל אשר הלכה. כאשר ראינו את היונה באיזה מקום במושב ידענו ששם גם חנה. בצרכניה היתה נכנסתאחרי חנה, עולה למעלה ומת יישבת עד שחנה גמרה את הקניות. בדואר הייתה נכנסת, מתיישבת על המחיצה ומחכה וכן במקומות ציבוריים אחרים.  יכולנו לראותה מדדה בחשיבות וביישוב הדעת לאורך הכביש אחרי חנה וכאשר המרחק ביניהן גדל, היתה מתרוממת עפה סמוך לקרקע ומתקדמת מטרים אחדים לפני חנה.
אחת השכנות שלנו לא היתה אהובה עליה ביותר וכאשר זו נכנסה הביתה  - היתה יוצאת מהכלוב עומדת קרוב לה ומנקרת אותה.  חובטת אותה בכנפה וסוחבת את מטפחתה, זו מטפחת האיכרות הצבעונית, מעל ראשה. דבר זה חזר תקופה ארוכה.  אין לדעת מדוע הפלתה לרעה דוקא שכנה זו, שכן לגבינו היא היתה שכנה טובה מאוד...
   באביב הביאה קורקי יון. התרגשנו בראותנו אותו – יון צח כשלג, קצת גדול ממנה, בנוי יפה ועל ראשו ציצת נוצות לבנות.  היא נכנסה והוא נשאר בחוץ. פתחנו את הדלת , והוא התקרב בחשדנות, אך לא נכנס. פעמים היה ניגש עד הדלת ממש, אבל פנימה לא נכנס. התחלנו להשאיר את החלון פתוח, שפכנו דור ה על אדן החלון. אבל הוא חשד ולא נכנס. פעם יצאה חנה מהמטבח החוצה, היון הביט פנימה ולא ראה איש, נכנס ועלה על השולחן לאכול את הדורה. מיד סגרה חנה את החלון מבחוץ והוא נלכד.  סגרנו את שניהם בכלוב עד שקורקי הטילה ביצים, דגרה עליהן והתבקעו האפרוחים.  כשגדלו האפרוחים מעט, התחלנו להדביק פחים בחוץ מתחת לגג, והוצאנו את הגוזלים לתוך פח. הבאנו עוד זוג  גוזלים ושיכנו אותם בתוך פח אחר. כך נוצר השובך.
   קורקי היתה יונה פוריה מאוד. כל ששה שבועות הטילה זוג ביצים ודגרה. בין דגירה לדגירה היתה באה לבקר בבית. גם כאשר ירדה לבקש אוכל היתה נכנסת לבית, אוכל את מנתה ויוצאת לה. אם היה החלון פתוח – היתה נכנסת ויוצאת דרכו, ולא – היתה דופקת על הדלת בעומדה על הידית.
   בבוקר בבוקר היתה ודופקת על הדלת וכשהיו פותחים לה היתה עפה בשקט ובמתינות עד לחדר השינה. . עולה על מיטתה של חנה ומתקרבת אליה.  כך נהגה זמן רב מאוד לבוא ולומר "בוקר טוב" מעל המיטה.  בינתיים התרגל גם בן-זוגה היפה לבית. היה נכנס, אבל לגשת לבני אדם לא העיז. אף לא אכל מהידים.
 
אסון במשפחת היונים
   יום אחד אנו רואים שהיון בן-זוגה של קורקי, היפה והחשדני, איננו. חיפשוהו בכל מקום – איננו.  ההיה בז או עוף טורף במקום? איש לא ראה. ההיה צייד? כזה בכלל אין כאן. אין ספק שמישהו גנב את היון היפה . הוא היה עומד הרבה מאוד על המרפסת. לא היה מתרחק מאנשים. מישהו עבר כנראה ולקח אותו. מי זה עשה זאת? ילדי הכפר לא. הם ידעו שאין לקחת בעלי-חיים והם הכירו את זוג היונים. אם כן-מי? חידה. עברו חודשים אחדים. בינתיים קיץ. עונת הדגירה ולקורקי מתחבר יון אחר. אמנם בלהקה היו כבר יונים לבנות עם ציציות על הראש, אך הפעם התחבר אליה יון כה, שעיקר צבעו שחור וכתמים לבנים מנמרים את גופו. והוא גדול מהיון הלבן אבל אין בו אותו החן והזריזות. קורקי עברה את המשבר. בתחילה היתה עצובה והתרוצצה לא שקטה. לאט לאט הסתגלה לבן זוגה החדש והחלה בדגירה.
   פעם בשבת ערך המושב איזו מסיבה במעברה הסמוכה לכפר-ויתקין.  רבים הלכו לשמוח עם העולים החדשים.  הביאו עוגות, פירות , משקה וממתקים. ערכו שולחנות ברחבה שבין הצריפים . אחרי המסיבה הלכנו לראות כיצד הסתדרו בצריפים ובתוספות. לראות את הגינות ולשוחח עם האנשים.  בבית אחד ראינו שובך קטן  ובו יונים אחדות, שאחת מהן לבנה, עם ציצה על הראש וגופה מלוכלך –לשם הסוואה בכתמי צבע אדומים – צבעי מניום. מיד הכרתי את היון, בן-זוגה של קורקי.  פנינו אל  בעל הצריף ואמרנו לו: איך לא התביישת לקחת את היון מביתנו? אילו ביקשת היינו נותנים לך ברצון זוג גוזלים והיה לך יסוד טוב לשובך... האיש תירץ תירוצים שונים, אך לא האמנו לו.  קיבלנו בחזרה את היון וראינו שלא רק צבעו אותו במניום, אלא קיצצו את נוצות כנפיו כדי שלא יוכל לעוף ולברוח.
   היון הוחזר, אבל מקומו במשפחה היה תפוס על-ידי יוןגדול ממנו. קורקי גם היא נטתה בתחילה ליון השחור ולא קיבלה את הלבן. הוא היה מדוכא ונהם, עמד בצד מלא קינאה.  כך עמד עלוב בבית עד אשר צמחו כנפיו. החזרנו אותו לשובך ואז החלה המלחמה בין  שני היונים.  המלחמה היתה אכזרית וממושכת. קורקי עצמה עמדה בצד. בתחילה היו הכנף והמקור של השחור על העליונה. לאט לאט ובעקשנות נלחם הלבן עד שזכה לנצחון. קורקי חזרה אליו וחיי המשפחה שבו להיות כמקודם.
ושוב בבן-שמן
   במלחמת העצמאות פינו את האזרחים והילדים מבן-שמן, שיתה אי יקודי קטן בים ערבי, ונשארו במקום רק חיילים. בין המפונים היו גם ההורים שלנו. הם באו אלינו לכפר-ויתקין.  והנה אחרי שהחיים חזרו למסלולם והחלו לשקם את בן שמן חזרו ההורים למושב הישן ואף אנחנו הלכנו עמהם.  אתנו הלך גם שובך יונים עם קורקי והיון הלבן, בעל הציצה על הראש.  קורקי התרגלה מהר למקום החדש-ישן. היתה עומדת על כרכוב החלון ומסתובבת עד שפתחו לה את הדלת או החלון ונתנו לה את מנת הזרעונים שלה. פעמים יצאה חנה וקראה לה "קורקי, קורקי!"   והיא היתה מציצה מן השובך ויורדת אליה. בבוקר היתה מחכה לחנה שתצא לתת אוכל לעופות ואז היא תקבל מידה את מנת אוכלה.
 
ימים של מחסור
   בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות היה מחסור במצרכי מזון במדינה והכל ניתן בקיצוב, במיוחד היה מחסור בבשר, האנשים תיחבלו כל מיני תחבולות להין מאכלים המזכירים בטעמם או בצורתם את הבשר . אחרים חיפשו הזדמנויות שונות  להשיג בשר. אחת הדרכים לכך מצאה שכנתנו. היה לה רובה טוטו והיא  התאמנה בקליעה. מטרה שימשו לה היונים שלנו. רגילות הן היונים  להתפזר ולבקש מזון. וכאשר התקרבו לביתה של השכנה הזאת היתה יורה בהן. אנו לא ידענו, כי הלהקה היתה די גדולה. ואין אנו עולים לשובך לעתים קרובות. אבל ראינו את קורקי והיא עצובה ועצבנית.  התחלנו לחפש את בן-זוגה ואיננו. חיפשנו, עלינו לשובך והיון איננו. קורקי נתאלמנה.
   לפתע חדלה קורקי להפיע לאכול. ימים אחדים לא נראתה כלל. קראנו לה, התבוננו בכל פינה – וקורקי איננה.  החנה החליטה, איפוא, לעלות לשובך, היא מצאה אותה חולה. היה לה חום והיא היתה עצובה מאוד. חנה הגישה לה אוכל – אך קורקי לא אכלה.  נתנה לה לשתות – שתתה. חנה עטפה אותה, הורידה אותה מן השובך והכניסה אותה הביתה. נתנו לה סולפה, תרופות, שתיה, אך מאום לא הועיל, יומיים עוד סבלה ודעכה.
   קורקי מתה. כרינו לה קבר מתחת לעץ הקזוארינה שליד הבית, שם היתה בהיותה גוזל, ואבנים הנחנו על קברה...
(וידוי אישי : סיפור זה היה ראוי אולי להיות הפרק הראשון של הספר משום שנשמר אצלי במקור למעלה מארבעים שנה.   בשנת 1959 כאשר פורסם הסיפור ב"דבר לילדים"  הייתי בת 10 בדיוק. היינו חתומים על העיתון וכל שבוע הגיע לביתנו.  כאשר נתקלתי בסיפור וראיתי שיש לו קשר לבן-שמן, קראתי אותו בשקיקה. כל ימי ילדותי קלטתי מהורי  את קשיי הפרידה מבן-שמן, והנושא מאוד עניין אותי.  הסיפור נגע ללבי ושמרתי אותו מאז. יצחק בן-יוסף היה מורה נערץ על אבי, ולכן גם חשבתי שיש לסיפור ערך נוסף.   דודה - יהודית גרעין-כל)
 
 



אין תגובות:

פרסום תגובה