עתידה


עתידה פרימן – הילדה הראשונה שנולדה בבן-שמן

נולדה בבן-שמן בח' בכסלו ה'תרס"ט 2.12.1908

נפטרה בגיל 102 ביב' באב ה'תש"ע 23.07.2010


את שמה של עתידה שמעתי לא פעם בילדותי.  נולדתי וגדלתי כבר במושב בני-עטרות, אליו עברו הורי ברטה ושמעון גרעין-כל אחרי מלחמת השחרור.  עתידה הייתה הגננת של אחי עמוס ואחותי נילי. את התמונה של עתידה הגננת עם הילדים מן הגן,  יושבת בתוך המעגל של הילדים, הכרתי מאלבום התמונות המשפחתי שלנו שהגיע מבן-שמן.

הגננת עתידה יושבת במרכז התמונה, בגן הילדים של  בן שמן,  בשנת  1947,  האירוע:  נטיעת עצים בט"ו בשבט. הילדים עומדים עם עציצים בידיהם.
 
כשהתחלתי לעבוד על התחקיר הקשור במושב בן-שמן הישן, דבר ראשון הגעתי לעתידה, בכפר הנוער.  את הבית הכרתי מביקורים שערכתי בו עם אמי בכל הזדמנות אפשרית.  כשה "בן-שמנים" היו נפגשים תמיד היו מדברים על עתידה ובשנים המוקדמות היא הייתה מגיעה למפגשים.  כשאמי נפטרה, הגיעו עתידה ויצחק לביתנו לנחם את המשפחה ואת אבא.  עתידה הייתה מבוגרת מאמי, אך החזיקה מעמד שנים רבות, הייתה צלולה וזכרה היטב את ההיסטוריה של מושב בן-שמן ושל כפר הנוער. 
עתידה פרימן ויצחק הדר בבית משפחת גרעין-כל בבני-עטרות  לאחר פטירתה של ברטה.  שנת  1993.
 
עתידה ישבה איתי שעות וסיפרה לי על המושב ואף הרשתה לי להקליט אותה.  כל מי שהגיע לבן-שמן ידע שיש כתובת בכפר הנוער, בית פרימן ובו אישה מעניינת ערנית, לבבית ומלאת שמחת חיים.
בשנותיה האחרונות כבר לא באתי לבקרה, היא חייתה שנים רבות ונפטרה בגיל 102 בשנת 2010.   חגיגות המאה לעתידה נערכו בבן-שמן. רבים נכחו  באירוע. תלמידי הכפר ברכו אותה, ראש המועצה דיבר אליה. שמעון פרס כתב לה מלים מרגשות. והיא שרה את השיר שצוטט על קברה מאוחר יותר. "על כתף הר פורח כפרי זה הקטן...."
כאשר עבדתי על הספר חשבתי שהיה ראוי להקדיש לעתידה דף מיוחד. לאחרונה נוצר קשר מחודש עם דני פרימן בנה של עתידה. ביקשתי ממנו חומר מעניין על עתידה הוא נענה ברצון. התוצאה לפניכם.  יובאו כאן מכתבים שנכתבו לעתידה ביום ההולדת המאה.  וגם הספדים שמעידים על אישיותה.
 

סרטון קצר  עם קולה של עתידה  ותמונות נלוות. לחצו על הכפתור במרכז כדי לשמוע את קולה ולראות את התמונות. 
 
 
אמא שלי
 
אני רוצה לספר על שני היבטים של חיי אמא שאני מניח כי רבים מכם אינם מכירים.
ההיבט הראשון הוא: אמא הגשימה בדרכי עבודתה השקפות עולם ייחודיות, במתכונת דומה
לתורתו של א.ד.גורדון שהטיף לשילוב של תורה ועבודה.
  ראיתי זאת בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת, עת הייתה אמא מטפלת בתינוקות של ילדי העובדים. אז, בכדי לשפר את איכות עבודתה נטלה אמא זמן ללימוד מקצוע הטיפול בבי"ח "הדסה" ובבית ויצ"ו בתל אביב. איכות הטיפול עקב הלמידה  שאליה התווספה גם חיבה עצומה ותובנה תוך תשומת הלב למצוקותיו ולצרכיו של כל ילד
 
בחבורה הראשונה של הטיפול הזה היו  איה ליהמן, נירה מסרסקי, עוזי אבל, ועזרא פולני. הם היו באים פעם בשנה לבקר את אמא עד לפני כשלוש שנים עת שכבר איבדה את היכולת להכירם.
דוגמא אחרת, כותב לי עמי ראובני הנמצא בארה"ב,
"זכרתי לעתידה את היחס הטוב והחם שנתנה לי כאשר הייתי ילד קטן ועצוב בבן שמן. אני זוכר את ידה האחת מסובבת את ”פנס הקסם“ בעוד השניה מאכילה אותי ביצה רכה.
זכרתי את היום שבו  הסתובבתי בחוצות בית הספר אחרי שהגן נגמר מוקדם, עתידה קראה לי לכיתה שלה והושיבה אותי אל שולחן עם נייר וצבעים.
זכרתי גם את ימי שישי, איך היתה באה ותמיד בידה חוברת "פרפרים לילדים“ ופניה תמיד מאירות.
תמיד אמרתי את שבחה, גם בפניה וגם לכל מי שהקשיב; הקפדתי לבוא אליה בכל ביקור שלי בארץ.
העובדה שכבר היתה באה בימים אינה מנחמת אותי; קשה לי לקבל שגם היא כבר איננה".
כאשר עברה אמא להוראה בבית הספר, שוב  חזרה והפעילה את הגישה  ה "א.ד.גורדונית" שלה, כי הלכה ללמוד בסמינר למורים, בכדי שתוכל להיות מורה יותר טובה; שוב יש כאן שילוב של עבודה ותורה.
ההוכחה הטובה ביותר לאיכות גישתה לילדים ולנוכחותה האנרגטית והזוהרת,  התבטאה בכך שתלמידים שלה  כבר בשנות בגרותם, היו באים וחוזרים לבקרה עד כמעט ימיה האחרונים.
 ההיבט השני של הייחוד שלה  היה שהיא הפעילה מעין "תכנית חמלה"אישית, והייתה נוסעת אל אנשים בודדים מביאה אתה פרחים ועוגה וספר וניחומים.  היו לה רבים כאלו במשך השנים וממש המשיכה בכך עד זקנתה, עת שלא יכלה יותר לנוע. תכניתה התבטאה בכך שהיא זכרה אנשים אשר אף אחד כבר לא בא לבקר וחזרה והביאה רגעים  של שמחה אליהם.
סיפור מדהים בתחום זה, היא הייתה נוסעת לבקר בבית חולים ברעננה את חיים בר-נחום (סקוצ'ניידיק) שהיה מורה מופלא ואיש ספר ומספר סיפורים נהדר. בכל שבוע בהתכנסות של "מוצאי שבת", שהיה נהוג בכפר הנוער בן שמן, היינו מוקסמים מסיפוריו, כי הישרה עלינו קסם  בלתי נדלה. לאחר שנות הוראה בכפר הנוער, יצא לרחובות תל אביב ואסף אל חיקו נערים ונערות בודדים שהביאם לכפר הנוער וקרא להם קבוצת "עלומים", הם גרו בצריף של כפר הנוער ועבדו בכפר למען מזונם. חיים בר- נחום עשה רבות למען נערים ונערות בודדים שהוזנחו ע"י החברה;  אמא שלי שמרה לו אמונים והייתה מבקרת אצלו עד יומו האחרון.
 על אלו סיפרתי לכם בכדי שתכירו היבטים נוספים ומרגשים של פעילותה של אמא; היא מעולם לא סיפרה על כך לאף אחד.
דברי דני פרימן   יום ראשון  25 ביולי 2010 לאחר מותה של עתידה ז"ל   
 
הדודה עתידה איננה
25.7.2010
דברים על קיברה ע"י מנחם פרימן
 
 הדודה המיתולוגית שלנו עתידה הלכה לעולמה בגיל 102 . צער רב אפפני כשדני הודיע על פטירתה.   אנו , נכדיו של סבא מרדכי , מאד אהבנו את עתידה . לכל אחד מאיתנו היה קשר אישי בעל גוון מיוחד עם עתידה . עתידה היתה חלק מאד משמעותי וחשוב  מתקופת ילדותנו . היא קיבלה את פנינו בבואנו לבית סבא ודאגה גם כי נתנהג יפה וגם כי נעזור במשק וגם שוחחה עימנו וסיפרה לנו את סיפורי ילדותה ונעוריה , הכיצד נסעה ללימודים בגימנסיה הרצליה על החמור שאיתו הובילו את החלב ועוד . היא גם ליוותה אותנו בהתבגרותנו . אהבנו את הספורים שלה ואהבנו לשיר איתה את השירים ששרה כגון : "על כתף הר פורח"       
בזכות עתידה היה ביתו של סבא מרדכי משהו מאד מיוחד עבור הנכדים .  היינו מבלים שם כמעט את כל החופשים שלנו , חופשות החגים ובעיקר החופש הגדול . אהרונצ'יק ועתידה לימדו אותנו לחלוב את הפרות , אחרי תחנונים אהרונצ'יק הסכים לתת לנהוג בפרדות , להעמיס עגלה עם תלתן ולחרוש עם זריזה ורימונה , זוג פרדות חזקות ועקשניות ולימד אותנו לקלות חיטה  על אש המדורה בשדה .                                                                                   
במתבן שמעל הרפת היינו משחקים מחבואים ורודפים אחרי היונים . 
ומעל לכל היתה זו עתידה עם חיוכה ורוחה הטובה אשר טיפלה בנו ופינקה אותנו.
עתידה היתה מאד נירגשת כאשר מיקה ואני קראנו לבננו מוטי בהיולדו על שם סבא מרדכי
ומאז סרגה כל שנה סוודרים , אחד לביתנו מיכלי והאחד לבננו מוטי והיתה מביאה אותם ביחד עם מתנת חג של שוקולד ויין  היינו מבקרים אותה לעיתים וגם מזמינים אותה להדלקת נרות חנוכה המשפחתית שנערכה מידי שנה בביתם של שושקה ואורי.   
עתידה היתה מאד פעילה בייזום ובדחיפה לבצוע  "כנס משפחת פרימן" שערכנו לפני מספר שנים בבן שמן .   כנס בו השתתפו כ 250 בני משפחה שהשאיר רישומו במרחבי המשפחה . נזכור את פעלתנותה , את חיוכה ואת קולה הנעים בשיריה ביחד עם אהבתה לכולנו .
היי שלום דודה אהובה  . תמיד נזכרך לטוב ובאהבה רבה .
    
מנחם ומיקה
                                                        
 
               

 
עתידה היא נוף מולדתה 
 

                                                       עתידה היא נוף מולדתה                                        

וכשמה כן היא – פניה לעתיד. 

תמיד קראנו לה כך כי לא חשה

מספיק זקנה כדי שנקרא לה סבתא. 

 
היא הייתה נחושה , עיקשת

ומסורה עד אין קץ לאדמה, למשפחה

ובעיקר לילדים שגידלה באהבה רבה.

 

לעתידה היו הרבה ילדים, קודם כל

שלנו ואחר כך כל הילדים שגידלה כמטפלת, גננת,

ומורה, בעלת  איזון נפלא בין תביעה ללמידה

לניקיון הכתב והחשיבה, לבין יחסה האוהב והמחבק כאדם.

 

היא אהבה את בן שמן

ואת המוסיקה של חנן

תמיד הייתה מביאה אותי לשמוע

את נגינתו בעוגב עם צינורות עד הגג

וכולה התפעמות, כמוני, כי הרי ידעה לשיר

וקולה ענבלים.

 

גם בבית החולים הייתה מזמרת לפני השינה,

כך סיפרה לי לורדס המטפלת שלה,

שסעדה אותה בשנים האחרונות לחייה
 

אם אפשר להגדיר את סבתא שלנו

אז אפשר לומר כי הייתה אישה

שהייתה צריכה לדעת כי היא בעלת תועלת:

גברת עם סלים, של כדורי בשר ומיץ

לימון שכינינו "מיץ עתידה"

גברת של שוקולד לכל ילדי משפחת פרימן

גברת עסוקה במלאכת העשייה

מבוקר עד ערב, עומדת במטבחה הזעיר

ומבשלת , ואחר כך מסיעה אותנו לבת ים

בשני אוטובוסים כדי לקבל מנת שמש בריאה דיה

וממשיכה לבשל בחום המהביל של בן שמן

כשנפלנו מעולפים על המיטות הצחורות

לנום בצהרי יום תחת המאווררים

שלא הפסיקו לחוג ולהדוף את אדי

הלחות הכבדים......
 

זו הייתה התקופה

וזו הייתה עתידה

וכולנו אוהבים


כתבה: חוה שביט-נכדתה


 

עתידה
בלתי אפשרי לסכם חיים ארוכים, מלאים ומענינים כל כך, שהם עצמם המורשת הנלמדת בבתי הספר, אבל אם הייתי בכל זאת מסוגל לדבר בקצרה על מה שמייצג את עתידה הייתי אומר "מחזון למציאות וממילים למעשים". תמיד ידעת לספר לנו את סיפור המדינה שממנו את חלק בלתי נפרד - הלו הוא סיפור חייך, ולא מעמדה גבוהה ורחוקה אלא מעבודה יומיומית וצנועה.

לנו המשפחה סיפרת על ימי שלטון התורכים, והבריטים ועל ימים רומנטים יותר; על יחסי מסחר ושכנות טובים, על המלחמות, על הקשיים שעברו על המשפחה ועל הצלחותיה, ממסע עתונות עמוסות חלב לתל אביב החדשה בכל שבוע, דרך גאולת הארץ בעבודה חקלאית בבן שמן וחשוב מכל טיפול בילדים; חינוך והשכלת הדורות הצעירים, כי מחנכת היית בכל נים של התנהגותיך ובמלוא מובן המילה, את היית מאלו שהפכו מילים למעשים, וחינוכך נעשה על פי דוגמא אישית בלבד.

עתידה שידעת את נפש האדם ואת שפותיו ודיברת רוסית ויידיש עם אמך, ערבית עם שכניך, ומאוחר יותר אנגלית עם לורדס, אבל חשוב מכל דיברת עברית צחה ומדויקת- וכמי שבאופן מילולי ממש, החייתה את הלשון העברית לעברית מדוברת, על פי הוראתיו של בן יהודה עצמו שפקד את הבית, את מאלו שהפכו את השפה שלנו להיות השפה שלנו, ואת החזון הציוני למציאות.

אבל את כל פרקי ההיסטוריה אפשר לקרוא; בגרסא הרבה יותר דהויה מזו ששמענו ממך, בספרי ההיסטוריה.

מה שאי אפשר לקרוא בספרים זה את מה שאני מרגיש, את היותך הסבתא שלי, או יותר נכון הסבתא רבתא, שלא הרשת לנו לקרוא לך אפילו סבתא, שלא יחשדו בגילך, שאני נולדתי היית כבר בערך בת 70. לנו היה מותר לקרוא לך רק עתידה. כל שבוע בילדותי, לא משנה היכן גרנו היית פוקדת את ביתנו, והיית מבשלת תפריט קבוע של קנידלך עם מרק, תפוח אדמה וצלי ברוטב שום, סלט, כבד קצוץ וקינוח מפירות העונה רצוי רימון קלוף עם סוכר ורק לאחר מכן שוקולד, ובשתית מיץ עתידה- מיץ הלימונים אותו הכנת בעצמך מהעץ בחצר, שהיה הנוזל המרכזי שנכנס לתוך גופי במשך כמעט שני העשורים הראשונים לחיי. תמיד ידעתי כי גם אם הייתה לך פרוסת לחם אחרונה – היית בשמחה חוצה אותה לשניים ונותנת – כזו היית.

במשך 33 שנותי את היית עוגן של יציבות בחיי, מלידתי ועד יום שישי האחרון בו הייתה לי הזכות להיות במחציתך בזמן מותך, לצערי לא בביתך בו בילית 102 שנים.

למרות היותי נין התייחסת אלי ודיברת אלי כמבוגר, תמיד שיעשע אותי העניין כי דווקא לדני סבי התייחסת לעיתים כאל ילד ואני זוכר לפני 4 שנים בארוחת ערב ברחובות; שגערת בו ואמרת: "דני אתה צריך לעשות התעמלות" ומיד אחר כך הוספת "אכול את מה שיש לך בצלחת"  והוא ענה ברוגז "אבל אמא אני כבר בן שמונים".

תמיד ניתן היה להתלוצץ איתך ולדבר איתך על הדברים החשובים ביותר וידעת לשמור סודות ולתת עצת אמת כשצריך. שמחתי מאד כי הכרת את רעייתי אילנה היטב ועוד הייתה לך ההזדמנות לשחק עם בני בכורי שלו ועם מיכאל בן דודו, מעטים הילדים שזוכים לשמוע על, לא כל שכן לשחק ממש, עם הסבתא של הסבתא שלהם.

למרות גילך המופלג מעולם לא האמנתי כי יכול לקרות לך דבר מה, את היית אשה מזן אחר ומדור אחר שעמדת בראש המשפחה המטריארכלית שלנו, וכשאמרתי לך כשהיית בת 100 שנים– ש"נו עתידה נשארו לך עוד 20 שנה טו גו", והאמת שדי התכוונתי לכך, את ענית לי "רועילי מאה שנים זה הרבה מאד זמן, עשיתי כל מה שרציתי לעשות בחיים האלו וראיתי כל מה שרציתי לראות"

עתידה שהפכת מילים למעשים - קיימת את המשפט מההמנון של בן שמן שהוא השיר שלך: הוֹי, מַה מְּאוֹד חִמַּדְתִּי כְּפָרִי זֶה הַקָּטָן מָקוֹם זֶה בּוֹ נוֹלַדְתִּי, מָקוֹם בּוֹ גַּם אֶזְקַן!  מחזון למציאות, ממילים למעשים, התגאתי ותמיד אתגאה על כך שאת היית העבר, ההווה והעתידה - הסבתא רבתא שלי, אהבנו אותך מאד ואת תחסרי לכולנו.

 

רועי-בנה של חוה -נין של עתידה
 




 
 
 

לקראת הצבת הפסל תיאר הפסל אחיעם ליפשיץ איך נולד הרעיון
 
על האבן מודפס השיר שעתידה שרה ואהבה "כפרי הקטן"
 
 
 
 
 
דבריו של הפסל אחיעם ליפשיץ על הקשר לכפר הנוער בן-שמן
 
 


אין תגובות:

פרסום תגובה