פרק ט'-ביסוס המשקים בשנות השלושים
בעיית המים
בחוות בן-שמן הייתה באר מים חפורה, בבאר זו ניתנה למתיישבים במושב זכות על
חלק גדול מן המים, אך תוך זמן קצר התברר שיש לקנות משאבת מים רצינית כדי לשאוב מן
הבאר כמות מים מספיקה כדי להשקות גם שטחי שלחין (שטחים המבוססים על השקאה כמו
ירקות למשל).
"שאלת המים בבן-שמן היא בכלל לא
שאלה חדשה ומסיבות שונות הדבר נדחה ותלוי באוויר. לפי דעתנו זה הוא אחד מהסידורים
העיקריים שדורש פתרון מיידי. בלי סידור המים במקום שזה לא רק בשביל המושב, אלא
בשביל כל בן-שמן אין מה לחשוב אודות ביסוס מצב אקונומי. צמצום שטח האדמה וסידור
המשק המבוסס בעיקר על חלב ומשק בית, אי
אפשר לסדרו בלי מספוא ירוק שזה מביא לקניית רוב ההספקה מהשוק. אי אפשר למתיישב
לקנות ירקות כל השנה מהשוק הערבי. אי-אפשר שמי שימוש לחצר עד 54 גרוש מצרי המטר.
ובפרט השנה הנוכחית למדה אותנו הרבה מאד. כיום הזה, לא היו 3 דונמים לכל הפחות
השקאה לא היינו עומדים בפני הרס המשקים או לפני בקשת הלוואות ותקציבים שמקירי
אסונות של הטבע.
אנו מגישים לפניכם תכנית מפורטת מעובדת ע"י מר ניימן מיפו ומבקשים
לדון על הסעיף הזה תיכף ומיד ולתת לנו את האפשרות הכספית להתחיל תיכף ומיד בעבודה,
שכעבור שני חדשים וחצי נוכל כבר להתחיל בהשקאת השטח המינימלי. בסעיף זה לא הכנסנו
את סכום ההוצאות בעד הצנורות וחלקיהם לשדות השקאה שגם זה יעלה 200-250
לי"מ."
הדו"ח של ניימן שהיה מצורף למכתב
מפרט את הצרכים של המתיישבים , וזוהי בעצם מפרט של מה שעליהם לשלם למשאבה ולצנורות, הם זקוקים נואשות להלוואות או לתקציב מיוחד:
·מדובר על משאבה שתספק 30 קוב מים לשעה.
·כל הסדור כולל המשאבה, אינסטלציה טובה,
הרכבה וסידור המשאבה והצנורות, ועוד. כל זה יחד סכום של שבע מאות חמישים וחמש
לי"מ.
·הוא מציע לקנות דוקא מוטור
"דיזל" של "קרוסלי" של 20 כוחות סוס. והוא גם מנמק מדוע,
בעיקר כדי שיוכלו להשתמש בו לטווח ארוך.
בעיית המים הטרידה את המושב עוד שנים
רבות, תמיד היה מחסור במים כיון שרצו להרחיב את גידולי השלחין והדבר לא התאפשר ללא
מים. כדי לנצל את המים שנשאבו מהבאר הובאו
גם שתי בריכות אגירה, אחת במשק הורוביץ, באר שהגיעה כנראה מאחוזת-בית, והשנייה
נשארה כנראה מבית-החרושת "עתיד".
"דאגת המושב העיקרית היא זה מזמן – הגדלת כמות המים וסידור רשת ההשקאה. הבאר מספיקה 25 מטר מעוקב לשעה גם למושב וגם
לכפר-הנוער. כמות המים הזאת מספיקה למושב
בצמצום כדי גידול ירקות. לשם פיתוח הרפת, הענף העיקרי שהמושב מתקיים כמעט
רק עליו, יש הכרח להגדיל את שטחי המספוא. בשנות הבצורת האלו קונה המושב
מספוא. כל מתישב מעבד חלקה של 4-6 דונם
כרוב וכרובית בחורף ומלפפונים בקיץ. לתוצרת הגן יש שוק טוב וההכנסה לא רעה., אולם
מחוסר מים אין להגדיל את גני הירק. שטחים קטנים מאדמת המושב מתאימים לאשכוליות,
ומחוסר מים אין מנצלים אותם. שאלת המים
תפתר ע"י העמקת הבאר או בהחלפת רשת הצינורות. לו קיבל המושב 60 מטר מעוקב מים
לשעה, היה יכול לחשוב על נטיעת אשכוליות. סידור אספקת המים לפי התכנית הזאת צריכה לעלות ב- 1,500
לא"י בערך, ואנשי המושב מתלבטים בהשגת אשראי לזמן ארוך.
אנשי
מושב בן-שמן היו נתונים כל העת בחיפושי דרך מבחינת ענפי החקלאות, תחילה סברו
שיוכלו להתפרנס מגידול פלחה, שתשמש להם כמספוא לבהמות שברפת, ואולי אף למכירה. בהמשך הבינו שכדי להתפרנס צריך גם
לגדל גינות ירק, ומאוחר יותר חיפשו גם ענפי חקלאות נוספים כמו גידול גפנים,
אשכוליות, פיתוח לולים והגדלת הרפתות.
שנות השלושים זאבה יוסלביץ' עובדת בחצר המשק במושב בן-שמן מחלקת אוכל לעופות , ברקע חצר הפרות והרפת. מהאלבום של זאבה |
בארכיון העבודה מצאנו סקירות שנכתבו בעיתון "דבר" בין השנים 1930-1933
1930:
הרפת משמשת היסוד הכלכלי למשק. ההשקאה מספיקה לשטח של 15 ד'. למעשה
מנוצלים כ-10 דונם, חלקם לצרכי הרפת וחלקם
לירקות. בחורף כרובית וכרוב, ובקיץ-מלפפונים, כולם נמכרים במחירים טובים בשוק לוד
הסמוכה. בשנה אחרונה נמכרו הירקות בידי "תנובה", לרגל החרם הכלכלי
מצד הערבים, שהיה אז בתקפו. ההכנסה מדונם ירקות – עד 10 לא"י. התלתן לרפת נקצר, באופן
בינוני, שלוש פעמים. וכן התירס הנזרע שלוש פעמים. תנובת החלב- בינונית. עבור רוטל
חלב מקבל המשק, בחשבון ממוצע, 45 מא"י. הפלחה, 70 דונם למשפחה, הכזיבה השנה
מפני מכת העכברים, בייחוד הפסידו אלה שאיחרו לקצור.
לויק פרידמן על עגלת תלתן. מהאלבום של דרורה |
בכלל נמצא עדיין המשק בתקופה של חיפושי
דרכים לביסוס כלכלי. חושבים להיבנות מהגפן והשנה ינסו בנטיעת דונם כרם למשפחה.
הניסיון שנעשה בענף זה בכפר הנוער מעודד מאוד. היבול וטיבו מוצלחים מאוד. כן
עומדים לפתח את הלול ומקוים להצלחה. לנטיעת תפוחי זהב או אשכוליות אין תקווה, הן
מחמת טיב האדמה ובייחוד מפני המים המכילים כלור בכמות ידועה ומזיקים לצמח. אכן
ישנן הצעות להתגבר על הקושי בעזרת המדע.
1931:
חברי מושב בן-שמן התרכזו בשנים האחרונות בהרחבת הרפת והלול, כי נוכחו
שלא מהפלחה ייבנו. בכל משק 3-8 פרות, התנובה 3800-4000 ליטר. הכנסת הרפת בכל
משק היא 50 ולפעמים 70 אחוז של ההכנסה הכללית. פעמיים ביום שולחים את החלב, כ700-
ליטר, ל"תנובה" תל-אביב. מספוא ירוק ותבן – מהספקה עצמית. 5 חברים הקימו השנה בתי אימון לעופות, 30 מטר
מרובע כל אחד. ההלוואה לבנינים – 150 לא"י – נתקבלה מהבנק המרכזי. בכל לול נמצאים
100-250 עופות. המכירה ע"י "תנובה".
דרורה פרידמן ומאיריק פרידמן בני דודים בשדה תפוחי אדמה ליד המושב. ברקע בתי המושב והחצרות |
בשטח של 88 דונם אשר בידי כל אכר יש 55
דונם מספוא ודגנים. 15 תבואות קיץ והיתר תלתן וירקות בהשקאה. אשתקד היתה שנה ירודה מפני מכת העכברים. דונם
חיטה נתן 40-90 קילו. במחירי התבואה הנמוכים לא שילם היבול אפילו את שכר העבודה
והזריעה. כרגיל נותן דונם חטה 200 קילו. גם השנה הפלחה בסכנה מפני עצירת הגשמים
וריבוי העכברים. עד 25 בפברואר ירדו רק 280 מ"מ גשמים. מחנה רב של עכברים פשט בשדות והשחית כבר
כ180- דונם חציר. גם עבר לתלתן. המושב קיבל מהממשלה כ12- קילו גרעינים מרעילים
והשתמש בהם. לשם המשכת המלחמה דרושים עוד כ20- קילו ואין להשיגם.
1933: ברפת של מתיישב מ- 4 עד 15 פרות חולבות
בס"ה 80 ראש, עתה כ-700 ליטר חלב ליום הנשלחים ל"תנובה" תל-אביב.
המחלבה –
קואופרטיבית. ענף המחלבה מכניס למתיישב עד ל- 70 אחוז מהכנסתו הכללית. הפלחה
בירידה. זה שנים אחדות שהיבולים רעים. גם
יבול השנה אינו מבשר טובות, מחמת עצירת הגשמים יצטרכו לזרוע שנית. מחלות הלול
מעכבות את פיתוח הענף.
… הדאגה לחיזוק משקי חברים אחדים שנמצאו
מסיבות שונות במצב קשה, ירדה מן הפרק: הם הסתדרו בכוחות עצמיים על ידי תוספת פרות
אחדות לרפת.
כאשר נוסד המושב ישבו 10 משפחות בחמשת "בתי בצלאל" שנבנו בתחילת המאה ומשפחה אחת בבנין ששימש כבית-ספר. התכנית הייתה שבשנים הראשונות ייבנו מספר בתים שיאפשרו למשפחות לחיות כראוי לפתח משק, וחצר משק פרטית ומסודרת.
נמצא חוזה משנת 1922 (תרפ"ב) בין
המשרד לעבודות ציבוריות ובנין של הסתדרות העובדים העברים בארץ-ישראל, ובין קבוצת
המתיישבים בבן-שמן. בחוזה 15 סעיפים
המפרטים את כמות הבתים ומה צריך להיות כלול בחצרות, חומרים, לוח-זמנים, דרכי
תשלום, ומה יקרה במקרה של חוסר יכולת לשלם (חוזה זה נמצא בארכיון העבודה, בתיקים של סולל-בונה)
אל החוזה עמ' 1 אל החוזה עמ' 2
אל החוזה עמ' 1 אל החוזה עמ' 2
I.
הקבוצה
מוסרת למשרד בנין 6 חצרות, בכל חצר ארוה, רפת, מחסן וסמך, ובנין בית אחד של
שני חדרים, מטבח, חדר רחצה ומרפסת מכוסה.
II.
האורוות,
הרפת, המחסן והסמך יבנו מעמודי בטון ברזל עם קירות מלבנים של 12.5 ס"מ ו-
7.5 ס"מ בין העמודים, לפי התכניות החתומות ע"י שני הצדדים הרצופות
לחוזה.
IV. הבית ייבנה באופן כזה: יסוד והמסד
יבנו מבטון, הקירות מלבני מלט, שיעשו על מקום הבנין, עם טיח מבחוץ ומבפנים.
עבי הקירות העיקריים של הבית 25 ס"מ, קירות המטבח 12- ס"מ, גדל החדרים
וגבהו של הבית לפי התכנית והחתומים המצורפים לחוזה והחתומים בידי באי כוח
שני הצדדים.
|
אמנם
מצוי חוזה שנכתב בשנת 1922 אך כנראה שהחוזה לא נחתם, כי בניית הבתים החלה רק לקראת
סוף שנות העשרים.
כיון
שהיה גם צורך לבנות חומה סביב הישוב, כנראה
העדיפו החברים לבנות את החומה תחילה. לפי החשבון שהוגש למתיישבים ב28/5/22-
מחירה של החומה היה 236.828 לי"מ.
"רצוי היה שבשנה הבאה תנתן לנו
האפשרות לבנות את ששת הבתים החסרים לנו שכל אחד יוכל לשבת בחצרו שאז רק אפשרי
לשמור על המשק בית ולהצליח בו. אין אנו יכולים להקציב סכום שצריך לעלות בית פה
ולזה עליכם לשלוח המהנדס שלכם להכין קלקולציה לפי תנאי המקום כמו כן מוכרחים לתקן
את חמשת הבתים שקבלנו במצב רע ועזוב
מאוד".
בסקירה שהופיעה בעתון "דבר"מהתאריך 18/8/1930 עולה עניין הבתים, וכך נאמר שם: " מספר הבתים לדירה הנחוץ למתישבים
טרם נשלם. חסרים עוד שני בתי דירה. משום כך נמצאות כמה משפחות ודוקא המטופלות ב5-6
נפשות, בדירות בנות חדר אחד, מטבח ומרפסת, אשר בבנינים הישנים. מורגש גם חוסר בבריכה מתאימה להשקאה. בריכת פח
עתיקה מלפני 20 שנה משמש לצרכי הבית. רוגזים אנשי המקום ומאיימים שלא יחתמו על
החוזים (כנראה מדובר בחוזי החכירה של השטחים – י.ג.כ) בטרם יבנו להם את הבנינים ההכרחיים.
"דבר" 14/4/1931 : " 2 משפחות מתיישבים גרות עדיין בבנינים
ישנים ודוחק רב. מחלקת ההתישבות אישרה (לפני 5 שנים) תקציב לבנין 2 בתים, אבל הדבר
לא התגשם".
"דבר" 4/1/1933 : "לגמר הביסוס הכלכלי של המושב שהובטח מטעם
הנהלת הסוכנות, חסרים עוד 2 בתים לשתי משפחות מתישבים היושבות עדיין בבתי חברים
אחרים. זה 6 שנים נמצאים חברים אלה במצב קשה זה והמו"מ עם הנהלת הסוכנות
עודנו נמשך. התשובה עד עכשיו הייתה – חוסר אמצעים. הולכות ונגמרות המדידות
הממשלתיות וחלוקת החלקות למתיישבים. אגב כך מתנהל מו"מ עם הקרן הקיימת בדבר
חתימת חוזי החכירה."
נשאלת השאלה מתי נבנו שני הבתים הנותרים, ומיהן שתי המשפחות שסבלו כל-כך? מעדות של ותיקי בן-שמן הדור השני מסתבר: שני הבתים שניבנו מאוחר הם הבתים של משפחת רחמן נפתלי ורבקה, ומשפחת בלסקי מנדל וקונה. והם נבנו כנראה באמצע שנות השלושים. ארבעת הבתים שנבנו בסוף שנות העשרים הם בתיהם של משפחות: הורוביץ זלמן ובלה, כרמלי יחיאל (אח"כ גרשון בלסקי), סטל זאב ואידה, גרעין-כל שמואל ונחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה