יום שני, 29 באוקטובר 2012

פרק ב' החווה החקלאית בבן-שמן


פרק ב': החווה החקלאית  בבן-שמן

  חוות בן-שמן והעומד בראשה יצחק וילקנסקי תרמו תרומה חשובה לפיתוח החקלאות בארץ-ישראל. למתיישבים שהגיעו לארץ ישראל, לא הייתה מסורת של עבודה, הם לא באו מקהילות כפריות ולא היה להם ידע בחקלאות.  וילקנסקי היה אדם  מיוחד במינו. מצד אחד היה איש ספר ואיש רוח בן למשפחת רבנים בעיירה באזור וילנה שלמד עד גיל 16 בישיבת טלז שבליטא. ומצד שני היה לו ידע תיאורטי בחקלאות עקב לימודיו בבית ספר גבוה לחקלאות בברלין, ובמכון לחקלאות בקניגסברג שבפרוסיה המזרחית. כאשר הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1908 הוא היה מעט מבוגר מצעירי העלייה שנייה, ומשכיל יותר מרבים מהם הן בהשכלה יהודית והן בהשכלה מקצועית בחקלאות.
זיהוי הדמויות בתמונה נעשה כנראה ע"י משה פרידמן , בתאריך 6.02.1946 , התמונה המקורית מן האלבום של משה פרידמן ונמצאה גם במכון לבון.  במושב בן שמן הישן נשארו לויק פרידמן ואשתו אסתר, משה פרידמן. מרדכי וילקנסקי עבד בחוות הנסיונות והוא אחיו של יצחק וילקנסקי. יעקב אורי ווכמן עברו לנהלל. גלזר זליג  היה ממייסדי נחלת יהודה. יוסף קליבנר עבד מאוחר יותר כמנהל חוות הנסיונות בבן-שמן ונשא לאשה את שרה לבית פרימן. הוא שינה שמו מאוחר יותר ליוסף עמיעד(פרטים נוספים בספרה של עתידה "משפחת האדמה")
 

השנים הראשונות ותנופת הפיתוח:


אוקטובר 1909 -   האגרונום יצחק וילקנסקי מקבל את ניהול חוות הנוטעים של אגודת "תרומות עצי-זית" על נחלת הקרן הקיימת לישראל בבית-עריף. שאיפותיו לפתח "משק מעורב"  כפי שהיה נהוג באירופה, עדיין בגדר רעיון בלבד.

סתיו 1910 -חברי קבוצת "הפלחה" מגלים התעניינות ברעיונותיו המשקיים של יצחק וילקנסקי, קבוצת פועלים יוצאת אל מושבת הטמפלרים "וילהלמה" כדי לצפות וללמוד  על מבנה המשק ושיטות עבודתם של המתיישבים הגרמנים. קונים  מחרשות ומכשירי  עיבוד מודרניים.   בשנה זו  מנסים  לטייב את הקרקע בזבל אורגאני ובזבל כימי, לבדוק  אפשרות של הקדמת זמן הזריעה ושיפור מחזור הזרעים.

רבים מעובדי החווה היו מייסדי מושבי העובדים  בארץ,  אתם מוזמנים לזהות את  בני המשפחה שלכם.
בקבוצה מצד שמאל למעלה ארבעה אנשים:   מימין למטה – ברל כצנלסון , לידו –אחיו איסר כצנלסון, מעליו – אחיו ישראל כצנלסון ולידו קצת מוסתרת – אשתו של ישראל - בתיה. זיהה ניומה כצנלסון בנו של איסר כצנלסון.

חורף 1911 חוות הנטיעות בבן-שמן לובשת צביון של חוות- ניסיונות חקלאית המתמחה בשיפור המיכון החקלאי, עיבוד שיטות-עבודה חדשות, והרכבת המינים בגידולי-שדה ובמטעי הפרי. הקרן הקיימת לישראל  מפשירה  כספים לכריית באר נוספת בנחלת בן-שמן.


קיץ 1911 וילקנסקי מזמין לבן-שמן קבוצת פועלים ממושבות יהודה להקים גן-ירק בחווה.  הפועלים מתארגנים כ"קבוצה קבלנית"  וזוכים באותם תנאים מהם נהנית קבוצת "הפלחה". חברי "קבוצת הירקות"  מגיעים להישגים נאים ובסופה של עונת החקלאות 1912 נמצא כי הרוויחו כפליים מן השכר הנהוג ליום עבודה.  (קבוצה זו עזבה את בן-שמן והלכה להקים את מושב-הפועלים "נחלת-יהודה" בראשית 1913)  בשנה זו נקלטת בחווה  קבוצת צעירות בוגרות "חוות הלימוד בכנרת".  עבודתן עלתה יפה אלא שהן עזבו כעבור שנה לתל-עדשים כדי לסייע לאנשי "השומר" שעלו להתיישב שם. 
 

שנת  1912 -   תנופת-פיתוח גדולה. נקלטים הרבה  פועלים חדשים ומפתחים  ענפי משק נוספים. בסוף החורף  מעלים מים מן הבאר החדשה. הקרן הקיימת לישראל  מעניקה לחווה סכום של 40,000 פרנק  להקמת רפת מודרנית בבן-שמן.  נרכשות פרות בירותיות ודמשקאיות, ונעשים  ניסיונות הכלאה כדי להגיע לגזע שופע-חלב ועמיד בתנאי הארץ.  מתחילים לייצר גבינות באמצעות ידע  שנרכש במנזר לטרון.   באותה תקופה הרפת של בן-שמן הפכה להיות מקור ראשי לאספקת פָּרות מזנים משובחים לחוות הציוניות ולאיכרים בכל המושבות.

ענף הלול, בהנהלת מלך (אלימלך) לוין, התמחה בהכלאת זני תרנגולות ערביות בזנים אירופיים משובחים, הלול של חוות בן-שמן הפיץ  ביצי-דגירה והכשיר לולנים מומחים לכל חלקי-הארץ.   

פותחו ענפי גידול הירקות , הפרחים והמכוורת. ענף עצי-הפרי, בהנהלת צבי  חומסקי, שכלל את שיטות העבודה.

משנת 1913 הנהיג וילקנסקי שיטת הכשרה מסודרת לפועלים שנתקבלו לחווה: אחרי תקופת ניסיון של חודשיים חייב היה כל פועל לעבוד שנתיים נוספות. במשך פרק זמן זה היה עובד בכל הענפים, לסירוגין. העבודה המעשית הייתה מלווה בהרצאות עיוניות וגם ספריה מקצועית הועמדה לרשותם.

חשיבות מיוחדת נודעה להכשרתם המקצועית של פועלים רבים בבן-שמן, לאור התרחבות היישוב ובייחוד בעמק יזרעאל. בין ראשוני המתיישבים של גבע, בלפוריה, נהלל, כפר-יחזקאל, כפר-בילו, חולדה, באר-טוביה ועוד מצויים אנשים שקיבלו הכשרתם בבן-שמן.  גם מיישובים קיימים באו  לבן-שמן ללמוד: מדגניה, ממרחביה, מכנרת ומרוב יישובי יהודה. כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפכה בן-שמן למרכז ללימודי חקלאות מתקדמת בענפים מרובים, כגון רפת, לול ופלחה.
עובדי החווה בשנים הראשונות  באדיבות מכון לבןן.  מוזמנים לזהות את הנפשות הפועלות.
 
וילקנסקי ערך תצפיות שיטתיות במשקי הטמפלרים וקיים קשרים הדוקים, בייחוד עם המושבה וילהלמה (מושבה גרמנית -  כיום  מושב בני-עטרות) הסמוכה לבן-שמן. בשטח החווה עם אדמות חולדה, היו כ-3,000 דונם. לרשות וילקנסקי עמדו פועלים שכירים. 

כדי למנוע סכסוכים אפשריים וכדי לעניין את הפועלים בפיתוח החווה, נמסר ביצוע העבודה לקבוצות קבלניות של פועלים, והחוזה שנחתם בינן לבין הנהלת החווה היה דומה לחוזה שהונהג בכנרת ובדגניה דאז. הפועלים קיבלו שכר חודשי (45 פרנק)  והיו זכאים ל-50%  הרווחים של החווה, לאחר ניכוי המפרעות, הון חוזר, זרעים, עבודת בהמות וכו', שניתנו לקבוצה במשך העונה.

המנהל השאיר לעצמו את תפקיד תכנון הפעולות והמעקב אחר ביצוען הנכון.  קבוצות קבלניות אלה, שהיו מורכבות משלושה עד שמונה עובדים, קיבלו את הטיפול בענפים העיקריים כגון: פלחה, ירקות, רפת, מטעים, ייעור וכו'.

על מנת לשפר את מצבם הכלכלי החלו חברי הקבוצות מפתחים ענפי-עזר כגון, גידול ירקות, לול, דבורים, צאן (עם רועה משותף) ועוד. המעבר מכאן למשק משפחתי מטיפוס מעורב היה רק צעד אחד קטן.

      בארכיון הציוני נמצא חוזה שנחתם בין החווה לכמה קבוצות שיצרו יחד "חבורת-דישה" לצורך קניה ושימוש במכונת הדיש. 

בגלל האותנטיות של המסמך הוא מובא כאן  ככתבו וכלשונו:

 

י"ד שבט תרע"ט                                                      15.1.1919
 "חבורת דישה."         
==============
חוזה.
א. אנו החתומים מטה, באי-כח של הקבוצות באר-טוביה, בן-שמן וחולדה,
    מתאחדים בשם הקבוצות הנ"ל בשביל הקניה והשמוש של מכונת-הדישה
    וחלקיה ל"חבורת-דישה" , ע"פ התנאים דלקמן:
    1. כל קבוצה וקבוצה משקיעה בתור הון יסודי לרכישת המכונה
        והוצאותיה  15 לי"מ (חמש-עשרה לירות מצריות) במזומנים.
    2. חבורת-הדישה משיגה הלואה מהאפ"ק סכום של 200 לי"מ (מאתים
        לירות מצריות) על שם קבוצת באר-טוביה.
    3. חבורת-הדישה משיגה הלואה מהקרן הקימת לישראל סכום של 160
        לי"מ (מאה וששים לירות מצריות) על שם  קבוצות חולדה וגבן-שמן.
ב. התאחדות הקבוצות הנ"ל אחראית בעד ההלואות שכל אחת מהן תשיג
    בשביל קנית המכונה והשמוש בה.
ג. הרשות בידי התאחדות הקבוצות הנ"ל לקבל עוד שותפים בשביל מכונה
   זו. שותפים יכולים להיות רק קבוצות קואופרטיביות או של הקרן הקימת
   לישראל.
ד. המכונה וחלקיה הם קניין של הקבוצות הנ"ל ושל יורשי הקבוצות.
    הערה: במקרה שאחת הקבוצות חדלה להתקיים, עוברת זכות הקבוצה
    בנוגע למכונת הדישה לקרן הקימת לישראל.
ה. יש רשות להתאחדות הקבוצות הנ"ל להשכיר את המכונה למושבות
    וחוות ע"פ תנאים ידועים.
ו.  שכר שמוש המכונה לשותפיה הוא 20 אחוזים ממחיר המכונה בתור
    אמורטיזציה.  השכר מתחלק ע"פ משקל התבואה שדשו.
ז.  המכונה תהיה מובטחת באחריות נגד סכנת-אש בסכום של 400 לי"מ
    (ארבע מאות לירות מצריות).
ח. אם מפני  טעמים מספיקים מוכרחה אחת הקבוצות לצאת מחבורה זו.
    היא מוכרחה לסבל את כל ההפסדים שהיא גורמת ליציאתה זו.
ט. אחרי נכוי הרבית של ההון המושקע מתחלק הרוח לפי מדת ה....
י.  באי-כח החבורה הם: ה"ח: אהרן יוסילביץ, י. קליבנר.
ועל זה באים על החתום:
בשם קבוצת הפועלים בבאר-טוביה:
בשם קבוצת הפועלים בבן-שמן:
בשם קבוצת הפועלים בחולדה:

מכונת הדייש שנרכשה בתקופת החווה המשיכה לשרת את חברי מושב בן-שמן. כדי לעבוד על המכונה נדרשו מספר אנשים. כאן נזקקו ל"עזרה הדדית". קבעו תורנות עבודה בין המשקים.  התמונה מן האלבום של רלה הורביץ.   
 

שנות השפל של החווה

לאחר התנופה הגדולה של פיתוח החווה, החלו שנות שפל של מחלות ומלחמת העולם הראשונה.  תקופה זו מתוארת בצורה ובשפה ייחודית בספר של פנחס נאמן, "בן-שמן" שיצא בהוצאת "קופת-ספר" בתמוז תרפ"ט (הדברים מובאים כלשונם) :

"באדר תרע"ג פרץ דבר במקנה והמית מחצית הפרות של המחלבה. כל פועלי החווה היו עסוקים בטפול והצלה, ועבודת השדה והנטיעות הוזנחה. כדי להשיג את העזוב הוכרחו להביא פועלים רבים מהמושבות ולהושיבם במחסני התבואות.  הצפיפות הרבה ופתיחת האדמה הרטובה הפיצה קדחת ממארת מסביב, וכל חדרי הפועלים מלאו חולים עד שההנהלה ראתה צורך להביא את הד"ר קריגר לחווה למשך חודש תמים.  כעבור ימי הבהלה הביאו טרנספורט שני של פרות והתגברו על החורבן , אך הייאוש והספק התגנבו ללבבות, ידי העובדים רפו, ותשומת הלב נמסרה לענפים החדשים שהתפתחו על חשבון הנטיעות. בתוך כך התקרבה שנת תרע"ד לקצה, ועם פרוץ המלחמה באה תקופת העמידה לבן-שמן."    (שם, עמ'28)

בתרע"ה עשה הארבה שמות בארץ והשמיד גם כאן יותר משלשת אלפים עצים רכים.

 

תקופת מלחמת העולם הראשונה:


בראש חודש כסלו תרע"ח נכנסו האנגלים ללוד ובו ביום קבל חיל החלוץ האוסטרלי את בניני החצר לרשותו.  הצבא התורכי עמד במגדל-צדק, כשעתיים מבן-שמן צפונה-מזרחה, ומשם המטיר את כדוריו על בן-שמן. האנגלים הביאו להגנה את הצבא הרב שבא מן המדבר, והללו, על אלפי גמליהם וחמוריהם התבצרו מסביב לחוה במשך שנה תמימה, עד כיבוש הגליל. את אהליהם הקימו בין הנטיעות, העבירו דרכים בכרמים, קשרו את בעירם אל עצי היער, ואיש לא מיחה בידם ואיש לא השתדל  להרחיקם. נתיתם היער והיה להפקר. יום יום שברו, רמסו והשחיתו עשרות עצים.  מהיריות הראשונות נפלו שתי פצצות ברפת והרגו ופצעו פרות אחדות, נפצו גגות והרסו מרפסות.  המשפחות עזבו תיכף ומיד את החוה; את הפרות העבירו לחולדה, והפועלים שנותרו היו בורחים בשעת ההתקפות אל ההרים או מסתתרים בחפירת ההגנה הקטנטנה שהכינו."   (נאמן,בן-שמן,עמ' 29)

" לאחר שכדורי התותחים החלו להפיל חללים רבים בצבא, להרוס את הבנינים ולסכן את כל הקיים העבירו את בהמות העבודה למושבות הקרובות, וכל הפועלים עזבו את המקום, חוץ ממדריך הלול מר אלימלך לוין, ה"אנגלי" שבחבורה, והאכר פרימן, זה החלוץ הזקן הקשור בכל נפשו לאדמת בן-שמן, ועומד על משמרתו בחריצות מפליאה מיום הוסד "עתיד" ועד היום."  (נאמן,בן-שמן, עמ'30)

 

בשנים הללו עבדו בחווה  האנשים שהקימו מאוחר יותר את מושב בן-שמן.  בתמונה של אנשי החווה, המצויה  בארכיון העבודה, משנת 1910 אנו מוצאים את לויק ומשה פרידמן,  אסתר הוז-אסתר פרידמן, וכן יוסף קליבנר, יעקב אורי(אח"כ בנהלל).

בתמונה אחרת משנת 1912 נמצאים: שרה פרימן, משה פרידמן, נפתלי רחמן, ורבים אחרים שהתיישבו מאוחר יותר בכל הארץ.

בצילום אחר, משנת 1912, שזוהה ע"י יהודה שרת בשנת 1923, מופיעים:  נפתלי רחמן, שרה קליבנר, יחיאל גלוזמן, בתיה גלוזמן, ברל כצנלסון, לויק פרידמן ואשתו אסתר.

לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנים 1919-1918, הצטרפו אנשים  נוספים, כפי שיתואר בהמשך.

החצר הפנימית בחוות בן-שמן , כיום שטח כפר הנוער בן-שמן.  התמונה באדיבות מכון לבון.
 
תרומת החווה לחקלאות בא"י

פנחס נאמן בספרו "בן-שמן", שנכתב בשנת 1929, כותב סיכום נרחב, ומפליג בשבחה של חוות בן-שמן:

"את המשקל האמיתי של העבודה בבן-שמן יש לראות ביצירת אותן הערכין המשקיים, שמייסדיהם לא הביאום בחשבון תחילה ואשר גם בפנקסי ההכנסה של החווה יפקד מקומם. היצירות  הללו הן בעלי חשיבות לאומית בכל ובעלי ערך התיישבותי בפרט.

     בן-שמן הביאה מהפכה במשק הפלחה, בתוכנו ובדרכי עיבודו.  היא העשירה את החקלאות שלנו בענפי משק שונים ופתחה אשנב לאיכר הדל להציץ למרחקים וללמוד את דרכי העבודה המשוכללים של ההתיישבות החדשה רבת הגונים.

     בן-שמן הכניסה ראשונה את הקולטיבטור למשק העברי בארץ  ולמדה את עובדיה להשתמש בזבלים חימיים לשם השבחת היבולים. היא הראתה את הדוגמה של סדור מחזור זרעים לחמש שנים, שהמעיט את נצול הקרקע והגדיל את היבולים. יבול החטה והשעורה גדל בבן-שמן עד כדי פי שלוש ממה שהיה לפני העבוד הרציונלי. בבן-שמן הכניסו ראשונה במחזור הזרעים את המספוא הירוק, שנתקבל אחר-כך בכל המושבות ומשמש כיום מקור הכנסה חשוב בנקודות ישוביות רבות בעמק.

     בבן-שמן נוסדה המחלבה הגזעית הראשונה והלול הגזעי הראשון, וממנה למדו כל יתר מושבות הארץ לטפל בענפים אלה.

בן-שמן הוציאה את המשק העברי מגבולותיו הצרים למרחב, אל דרך-המלך. ועוד יותר מזה עשתה בן שמן. היא יצרה את הטפוס השלם של הפועל העברי בחקלאות.  עד תקופת בן-שמן לא היה אף פועל יהודי אחד שידע לנהל משק כפרי.

     חות בן-שמן הפכה את ה"עדרנים" הללו לעובדי אדמה והניחה את היסוד להתהוות פועל חקלאי עברי, ומתוכה יצאו טובי המיסדים של הנקודות החקלאיות הלאומיות. בה למדו הפועלים להכיר את תכונות הקרקע ודרכי השבחתה, להבחין בטיב הזרעים ואפני הזיבול, לשכלל את העבוד ולהעלות את היבולים.  בה ראו לפניהם בפעם הראשונה משק רב גונים המקיף מקצועות שונים של עבודת האדמה, וממנה נשאו את הגרעינים הבריאים של התישבות חקלאית, המבוססת על יסודות המדע, לכל פנות הארץ.

     ובשעה שאנו עומדים תמהים למראה ההתישבות החלוצית של דגניה ועין-חרוד ומתפלאים על היצירה החקלאית של "פנינת-העמק" נהלל, נזכור כי רבים מהיוצרים האלה-תלמידי החוה הלאומית הם, וממנה קבלו את רובי תורתם. " (שם, עמ' 36 40 )
האוטו הראשון בחווה לאחר מלחמת העולם הראשונה - באדיבות מכון לבון -  בתמונה רות גלוזמן בתם של יחיאל ובתיה גלוזמן. פרידמן - שעבר למרחביה, שבט- נהג האוטו ואחר-כך נהג בנהלל, חנה בלסקי בת קונה ומנדל בלסקי נישאה למורה יצחק בן-יוסף. משה בסין , חנה ירדנאית עברה לנהלל. כרמלי מהמייסדים של מושב  בן-שמן הישן.   הזיהוי  והתמונה באדיבות מכון לבון אשמח לקבל הערות וזיהוי נוסף.
 

 
קדם לנאמן, יעקב אפטר בספרו "משקינו החקלאיים בא"י" שנכתב בשנת תרפ"א (1921), בפרק העוסק בבן-שמן הוא מביא תיאורים ספציפיים ביותר על ההצלחות החקלאיות של בן-שמן וכן מזכיר את הקשיים שעברו על המקום במלחמת העולם:
 

"צורות סידור רבות ושונות עברו על בן שמן במשך שנות קיומה. חוץ מזה שחנכה חקלאיים טובים אולי את רוב הפועלים החקלאיים בארץ בכל ענפי המשק החקלאי, הרי היא הכניסה לתוך מחננו את ההכרה, שעלינו לשכלל קודם כל ובעיקר את יסוד היסודות של משקינו: את הפלחה והמחלבה שניים שהם אחד ושמתבססים רק אחד בצד השני ואחד בעזרת השני.  וכן גם ביחס למקצוע העופות.  פתוח הענפים האלה בן-שמן עזר גם לפתוח מקצועות אלה במשקי-הפועלים האחרים, ע"י העברת עגלות גזעיות ועופות ממינים משובחים לקבוצות שונות וע"י ברור הצורך בקביעת מחזור זרעים מתאים.  אולם כאמור, על כל זה כסה היער הבלתי מוצלח ולא נתן לענפים האלה לדבר בעדם לטובתם.  ורק  עכשיו, אחרי שמלחמת העולם, שהחריבה בדרכה ערים וכפרים רבים, השמידה בעברה גם את היער בבן-שמן ושמה עי"ז  קץ לשיחות הרבות מסביבו, התחילו להתבלט לפנינו החיובים הרבים שבשאר הענפים, אשר במקום הזה.
חריש באדמה סלעית בחוות בן-שמן. באדיבות מכון לבון

וצריכים אנו להודות עכשיו, כי בפתוח הענפים האלה בבן-שמן היתה שיטה, והיא הצליחה."  

מעניין מאד תיאורו של אפטר את שנת תרפ"א, הוא טוען שבועידת הפועלים החקלאיים בחיפה בחורף תרפ"א(1921), הצביעו כולם על הצלחתה של בן-שמן:

 
"ביחוד הוכיחה לנו כל זה שנת תרפ"א. שנת בצורת היא לנו שנה זו. כל המשקים החקלאיים, הן של אכרים והן של הפועלים, הביאו תוצאות מעציבות ורק בן-שמן היא כמעט היחידה אשר גם בשנה זו לא רק שפרנסה את עובדיה, כי אם גם שלמה להם שכר עבודה גבוה מאשר בשאר המשקים:  בזמן שהמשכרת המכסימלית של פועל בקבוצה היא 8.5 לי"מ לחדש קבלו בעלי המשפחה בבן-שמן עד 14 לי"מ, ואחרי כל זה כסתה גם על הוצאות המשק האחרות.  אלו הן תוצאות היבולים הגבוהים שהאדמה נותנת הודות לזבול השיטתי ומחזור הזרעים הקבוע של השנים שעברו ולהודות למחלבה המסודרת עם כמות החלב הגבוהה.  בזמן שבאופן בינוני מקבלת דגניה 115 ק"ג חטה לדונם, כנרת 95, בגליל העליון 70-80 ובעמק יזרעאל 60-70  - מקבלת בן-שמן 160-200  ק"ג לדונם ויותר."    



אין תגובות:

פרסום תגובה