יום שני, 29 באוקטובר 2012

פרק א' - לפני היות המושב


פרק א':  לפני היות המושב

 
רכישת  אדמות באזור בן-שמן

     בקונגרס הציוני הראשון ב־1897 העלה צבי הרמן שפירא את הרעיון להקים קרן לאומית של העם היהודי לרכישת אדמות בארץ ישראל. ארבע שנים לאחר מכן, בקונגרס הציוני החמישי ב-1901, הוכרז על ייסוד "הקרן הקיימת לישראל" - ארגון שתפקידו לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית. הקרן הקיימת נוהלה על ידי ההסתדרות הציונית. הרכישות הראשונות לקרן הקיימת נעשו בשנים 1904 - 1905.

     המוסד הכספי של ההסתדרות הציונית - בנק אפ"ק (אנגלו פלשתיין קומפני)  החליט לקנות קרקעות באזור "בית-עריף" שהוחזקו בידי תושבי הכפר הערבי הסמוך חדיתא (כיום מושב חדיד). הקרקעות נרכשו"כדי למכרן לאנשים אמידים שיתיישבו בארץ". כ- 2,400 דונם נרכשו בחורף תרס"ד (1904) מידי שייך מבני נעלין, במחיר 30 פרנק (פרנק זהב= 40מא"י) הדונם, אח"כ הועלה המחיר ל- 34.50 פרנק לדונם, ובסופו של המו"מ שולמו 80,730 פרנק זהב.

שלט שהוצב ע"י הקרן הקיימת לכבוד תרומתו של ברוך כהנא מפלויישתי רומניה לבניין מושב בן-שמן.  הוא תרם כספים החל משנת 1910,
לצורך רכישת האדמות היו כנראה עוד תורמים.

 


בית-חרושת לשמן וסבון


   בשנת 1903 הגיע לארץ נחום וילבושביץ (לימים -וילבוש) שעמד בראש קבוצה של חובבי ציון ממינסק ברוסיה, כדי לבדוק את האפשרויות לפיתוחה התעשייתי של הארץ: חיפוש מקורות אנרגיה, בדיקת דרכים לשכלול ופיתוח התעשיות המסורתיות - בעיקר של שמן וסבון. וילבוש הציע להקים חברה שתעסוק ביצירה משנית של שמן זית מגפת לאחר שהוצא ממנה השמן. באותה עת תהליך זה בוצע בארץ במכבשי עץ, וילבוש הציע לעשות זאת באמצעים כימיים ע"י בנזין.

כדי להקים את בית החרושת, נמצא מקום בשטח צפוף של מטעי זיתים ובתי בד מהם ניתן לקנות את הגפת. נקנו 100 דונם מאדמות כפר ח'דיתה שמצפון מזרח ללוד.    וילבוש נסע לאירופה כדי ללמוד את מלאכת המיצוי הכימי ולהזמין את המכשירים הדרושים לכך.  

בית החרושת "חדיד" שלימים נקרא "בן שמן", הוקם בשנת 1905 במימון כספי יהודים מצריצין ( עיר גדולה מאוד ברוסיה כיום וולגוגראד, בימי סטאלין נקראה סטאלינגראד)  שנענו ליוזמתו של וילבוש.   בית החרושת החל לפעול בסוף ינואר 1906 עם קבלת הציוד כולו.

העונה הראשונה לא היתה ברוכה במיוחד - מתוך 260 טונות גפת הופקו כ-10% שמן ובסוף העונה ירד שיעור השמן לכ-5-6% בלבד. בית החרושת שימש את איכרי פתח-תקוה ורחובות.

בשנת 1906 נישא וילבוש לשושנה פיינברג . יחד עם שמואל פבזנר ואליהו ברלין הקים את חברת "עתיד": בית החרושת למעשה שמן ובורית (כלומר - למיצוי שמן גפת ולסבון).

שם החברה ניתן על ידי "אחד העם", ובית החרושת "חדיד" הצטרף לחברה.

נחום וילבוש קיווה, שמפעלו ישמש לא רק ליצירת שמן מגפת, במשך עונה די קצרה בשנה, אלא גם ייצר סבון, כוהל (ספירט) מדורה, ישמש טחנת-קמח ועוד.
מרדכי פרימן עם עובדי בית החרושת  "עתיד"  1910 . 
התמונה מתוך הספר המשפחתי "משפחת האדמה" שהוציאה עתידה פרימן  בשנת 1985

     בתחילה המפעל היה רווחי גם בהעדר מנגנון משרדי ומסחרי: וילבוש היה מנהל ופועל ראשי הממונה על הממצה (את הגפת).  המכונאי נתן שיפריס היה זה שהתקין, הפעיל ותיקן את כל התקלות, שיפריס גם הציע לתת לבת הראשונה שנולדה למשפחת פרימן בבן שמן את השם "עתידה" ע"ש בית החרושת עתיד.  פרימן היה מזכיר, מנהל חשבונות, קניין של חומר הגלם ומשווק את התוצרת הסופית (סבון). "הרכב הצמוד" של וילבוש היה סוס עליו רכב לסידור כל ענייני המפעל, ובהתחלה גם הוביל עמו מים מלוד (עד שהופעלה הבאר במקום). הפועלים היו קבועים וקיבלו שכר גבוה לאותם ימים - 50 פרנק (10 דולר) לחודש ועבדו במסירות רבה, וכמוהו לא קיבלו כל תשלום עבור שעות נוספות.

  עם תחילת הפעלתם של מכבשי ברזל בתעשייה המסורתית ירד מאוד אחוז השמן בגפת, ולכן יצור שמן מגפת הפך לפחות ופחות כדאי.    בעקבות קשיים כלכליים נסגר המפעל ב-1910. 

בשנת 1922 החלו נחום וגדליהו וילבושביץ להקים את בית החרושת "שמן"  בחיפה ליד בית החרושת "עתיד" והחלו להרכיב את המכונות. במפעל החדש שילבו שיטות ייצור ומיכון מתקדמות - מכבשים הידראוליים ומנועי דיזל, בית זיקוק ומסבנה מודרניים. מנועי בית החרושת נחנכו בדצמבר 1924 על ידי הנציב העליון הבריטי סר הרברט סמואל.
משפחת פרימן ליד ביתם החדש מרדכי  וחוה עם ארבעת ילדיהם.
מתוך הספר "משפחת האדמה"   שיצא לאור בהוצאה משפחתית בשנת 1985

 מרדכי פרימן הגיע לבן-שמן בהזמנתו של  וילבושביץ שחיפש  בעלי-מקצוע לעבודות שונות במפעל, הוא פנה למנחם שיינקין יו"ר ההסתדרות הציונית והלה המליץ על בן העיירה שלו מרוסיה כרואה חשבון מוסמך, כך הוזמן מרדכי פרימן לבן-שמן. פרימן שאל על אדמה, בית ואוכל לילדים, וכשהובטחו לו כל אלה החליט לעלות לארץ. הוא הגיע לארץ בשנת 1904, את אשתו וארבעת הילדים הביא ב-1905, בנה את ביתו והיה חלוץ המתיישבים באזור בן-שמן.

 
ישראל בלקינד   מקים את  "ק ר י ת ס פ ר" 


     ישראל בלקינד הגיע לארץ בראש קבוצת הביל"ויים הראשונה, בשנת התרמ"ב 1882.   בתחילה עבד במקווה ישראל, ולאחר מכן התיישב עם חבריו בראשון לציון בהוראת הברון רוטשילד.    ישראל בלקינד, יוזם רעיון העלייה לארץ והרוח החיה בכל פעולותיה של קבוצת הבילו"יים הראשונית, החל עד מהרה להתקומם כנגד יחסו של פקיד הברון אל בני המושבה. בשלב מסוים שלח מכתב תלונה  לברון רוטשילד בפריז בחתימת בני המושבה.   בתגובה על כך גורש מן המושבה. בני ראשון לציון רצו להתנגד לגירושו.   ישראל בלקינד בגדלותו החליט בשלב זה לעזוב את המושבה ועבר ליפו.
במשך מספר שנים נדד בלקינד בין ראשון לציון למקומות ישוב אחרים, בשנים הללו היה מורה  וכתב ספרי לימוד עבור התלמידים.  בשנת התר"ס, 1900 חזר שוב לראשון לציון וניהל את בית הספר העברי הראשון – "חביב".

 בשנת 1901 הגה ישראל בלקינד לראשונה את רעיונו להקים את "קרית ספר" – "בית ספר לעבודת האדמה בישראל".  מטרת בית הספר "לחנך את צעירי ישראל בעבודת האדמה למען יוכלו לחיות בכבוד מעמל כפיהם" .   כדי לעשות נפשות לרעיון הקמת "קרית-ספר"  יצא ישראל בלקינד לרוסיה, ובשנת 1901 הגיש הצעה לקונגרס הציוני החמישי  וקיבל את הסכמתו של הרצל להקים בארץ בית ספר חקלאי בהנהלתו.   


אחד מן המבנים ב"חצר הפנימית"  שהוקמה בתקופתו"קרית ספר"
בעקבות הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת התרס"ג, 1903,   אסף בלקינד בקישינב יתומים, ילדי ההרוגים, הוקמה קרן לחינוכם של יתומי הפרעות בא"י ובלקינד נתמנה לבצע את התוכנית.   בדצמבר 1903 הגיע לארץ ועמו 32 יתומים. שלושה חודשים שהו בראשון-לציון ואחר-כך העבירם למאיר-שפיה, שליד זכרון-יעקב, ובית-הספר השתכן בבית-הבראה ריק ששימש בזמנו למתיישבים חולים ולפקידי הברון.  בקיץ הגיעו יתומים נוספים לבית-הספר שנקרא "קרית-ספר" ומספרם היה 50.  

פקידות יק"א, הקרן שייסד הברון הירש, היא זו שניהלה את מושבות הברון באותם ימים, לא הסכימה להחזיק את המוסד בשפיה לבסוף ב-1905 נאלץ בלקינד לעזוב את המקום עם תלמידיו.

עם רכישת אדמות בית-עריף מכר בנק אפ"ק 50 דונם לישראל בלקינד, לשם הקמת בית הספר.  בסוף אותה שנה, בדצמבר 1905, בראש הגבעה הקימו בלקינד ותלמידיו מבנה חצר רבוע ובו חדרי מגורים, לימוד, ומקום משכן לבעלי חיים ("החצר הפנימית").
 
הלימודים התקיימו בשפה העברית והתלמידים הוכשרו לעבודת האדמה. רכישת הקרקע והקמת ה"חצר" רוקנו את קופתו של בלקינד – היה עליו לנסוע לאירופה מספר פעמים ע"מ לגייס כספים עבור בית ספרו.  בסופו של דבר בשנת 1909 נאלץ למכור לקק"ל את 50 הדונמים שרכש בשעתו, כולל מבנה ה"חצר הפנימית"… קק"ל חפצה לשמור על נחלתה בבית עריף. הוחלט על כן, כי המורה לחקלאות לשעבר של "קרית ספר", האגרונום יצחק וולקנסקי (וולקני), יקים שם "חווה להכשרת פועלים לנטיעות".

 

קבוצת הצורפים  ו"ב ת י ב צ ל א ל"


     פרופ' בוריס ש"ץ, מייסד "בצלאל" בירושלים ומנהלו, החל בראשית שנת 1910 לפעול לייסוד מושבות של אומנים ובעלי-מלאכה מקרב חניכי המוסד ופועליו, בהן ישולבו חיי הכפר ועבודת-האדמה ביצירה אומנותית ובמלאכת-מחשבת. הוא פנה לקק"ל.  לאחר בדיקה ראשונית הודיעו לו ארתור רופין ויהושע טהון, כי יש לקרן אדמות מתאימות למטרה זו בבית-עריף ובחולדה. וילקנסקי, מנהל חוות הנוטעים, שקמה במקום, שכנע את מנהלי המשרד הארץ-ישראלי למקם את "מושבת בצלאל" על אחת הגבעות מזרחית לחווה. המגמה הייתה להרחיב את היישוב היהודי בסביבה, וכן לבלום את ההתנכלויות ומעשי השוד מצד ערביי הכפר חדיתה, שהפריעו מאד לחיים התקינים בחווה.


חמשת הבתים של מושבת בצלאל, שעומדים עד היום ב"כרם בן-שמן"  מימין בית המלאכה של הצורפים ולידו ברכת המים. 
 הוקמו חמישה בתים ובית-מלאכה מחצית ממספר  הבתים המתוכנן. הקרן הקיימת לישראל  נתבקשה להעמיד לרשות "חברת בצלאל" את המימון לבתי-המגורים ולבית-המלאכה המרכזי בסך 20,000 פרנק, כהלוואה ל-10 שנים, בריבית שנתית של 4% .   את התוכניות לבתים ולמקום כולו הכין האדריכל צ'ברסקי.  מבנה הישוב תוכנן כרחוב קצר, שבו ניצבים חמשת הבניינים הדו-משפחתיים במרחקים קצובים ובקו ישר, ובהמשכו בית-המלאכה המשותף. 

בשנת 1911 נכנסה לבתים קבוצה בת 10 משפחות של בעלי-מלאכה מיוצאי תימן - צורפים שהגיעו מירושלים.  בתחילה התקוות היו גדולות והפועלים מן החווה ומבית-החרושת התאגדו לשם הקמת חנות מכולת משותפת בבעלותם, ואף חלמו להקים מלון בתחומי "מושבת בצלאל", שיארח את המבקרים הרבים הצפויים לפקוד את המרכז היישובי החדש  המתפתח.
בית המלאכה של הצורפים בימיו היפים, המבנה שימש כבית הספר במושב בן-שמן.
 
עד מהרה החלו הקשיים לעלות על פני השטח: התימנים שומרי המצוות שהגיעו למקום נזקקו למקווה טהרה, מה שהגדיל את ההוצאות, והיווה חריגה בתקציב שתוכנן בתחילה. המחסור החמור במים העיק על התושבים, ולא נראה פתרון באופק.   הקרקע לעיבוד הייתה טרשית ולא ניתן לגדל בה ללא סיקול יסודי. התושבים נאלצו  לייצר כמות גדולה של מוצרים, ולא נותר להם זמן לעיבוד החלקות.

בנוסף לקשיים הללו, החלה "חברת בצלאל" לתבוע מן המתיישבים דמי שכירות חודשיים תמורת הבתים שבהם התגוררו.  למרות הקשיים החזיקו התימנים מעמד במקום במשך שלוש שנים,  עד אשר המנהל הכללי של "בצלאל" בירושלים החליט לסגור את המושבה ולפנות את דייריה עד תום חודש ינואר 1914. הכלים והרכוש שנותרו בה הועברו לרשות החווה, והדירות נמסרו לשיכון הפועלים הוותיקים ובעלי-המשפחות שבחווה.
בית המלאכה של הצורפים בתהליכי שיחזור.  צולם בספטמבר 2012
 
מאמר מפורט ביותר בנושא זה: "מושבת בצלאל בבן-שמן 1910-1913" / גדעון עפרת   ב"קתדרה"  20 יולי 1981.

החווה הלאומית "בן-שמן"

     עם סגירת "קרית-ספר" בשנת 1909  הוכרז על שטח בן-שמן כעל "חווה לאומית" בניהולו של יצחק וילקנסקי (וולקני).  בתחילה תפקדה החווה כחוות נטיעות המיועדת להספקת שתילים ל"יער הרצל", אך, וילקנסקי ביוזמתו, ובמימון הקק"ל והמשרד הארץ-ישראלי, בהנהלת ד"ר ארתור רופין, הפך את חוות הנטיעות לחוות ניסיונות חקלאית שהיה לה ערך רב בפיתוח החקלאות העברית. החווה העסיקה  כ- 40 פועלים ובעונות מסוימות עד 70 פועל.  הפועלים, רובם חלוצים שאך זה מקרוב הגיעו ארצה לא היו מורגלים ברובם לעבודת האדמה,  והכשרתם לחקלאות הייתה  הכרחית.

 
החווה פעלה משנת 1909 ועד 1913 בתנופה רבה והכשירה פועלים לעבודת האדמה. זה היה כוח העבודה העברי שיצא מאוחר יותר להקים את המושבים בצפון, בדרום ובמרכז.  עד שהחלו שנים קשות, בשנת 1913 פרץ דבר במקנה והחקלאים הזניחו קצת את עבודת האדמה. בשנת 1915 הגיע הארבה, פשט על שדות בן-שמן והשמיד חלק גדול מן היבול ואחר-כך פרצה   מלחמת העולם הראשונה שהביאה את צבאות התורכים והבריטים להלחם בשטח החווה.  בשנת 1918 כבר לא פעלה החווה באותה מתכונת שפעלה בשנים הראשונות, אך היה ניסיון לשמור על המשק בתנאי המצוקה שבה היה שרוי. 
 
בחווה עבדו,  כקבוצה,  פועלים שהיו בין מייסדי מושב בן-שמן הישן, הם גרו בחמשת הבתים שהיו בעבר בתי הצורפים, והחלו להתכתב עם המוסדות על רצונם להקים "מושב עובדים" על כך יסופר בפרקים הבאים.

חוות הנסיונות  1919-1926

   לאחר הכיבוש הבריטי וילקנסקי השתתף בעבודת המשלחת הציונית שהגיעה לארץ בראשות חיים וייצמן באפריל 1918 ונודעה בשם "ועד הצירים".  הוא היה שותף לתכנון ארצי של ניצול הקרקעות לעיבוד ולהתיישבות.  בראשית 1919 השתתף וילקנסקי כאחד ממנהיגי היישוב בארץ במשלחת לכינוס הציוני בלונדון. לאחר שובו ממסעותיו בשנים 1919-1920 הוא התמסר למחקר חקלאי.   בשנת 1921 ייסד את תחנת הניסיונות החקלאית בתל-אביב, שנעשתה לימים תחנה לחקר החקלאות ברחובות.  ובמקביל הקים חוות ניסיונות בדגניה ב', בבן שמן ואחר-כך בקוביבה שליד נס-ציונה.  חוות בן שמן הפכה לחוות ניסיונות במתכונת קטנה בהרבה מהחווה. ובמקביל הסוכנות היהודית  והפועלים של החווה חיפשו לעצמם נתיב התיישבות באותה תקופה. מושב בן-שמן הלך וקרם עור וגידים בתקופה זו של תחילת שנות העשרים. 

כאשר חוות הנסיונות  בבן-שמן נסגרה סופית בשנת 1926  הועברו האדמות למושבניקים של בן-שמן, לאחר מאבק לא קטן עם המוסדות המיישבים. פירוט בפרקים הבאים.

 

אין תגובות:

פרסום תגובה