משפחת רחמן

משפחת רחמן

נפתלי רחמן ביום הנישואין לרבקה לבית פרימן.  בתמונה משפחת פרימן עם הזוג. 
התמונה מתוך הספר "משפחת האדמה" שיצא לאור בשנת 1984

 רבקה פרימן, הייתה כבר  ותיקה בבן-שמן כאשר הכירה את השומר נפתלי רחמן, שעבד בחוות בן-שמן.   שלומית ראובני בתם  כתבה את סיפור חייהם בספר  "משפחת האדמה"-סיפורה של משפחת פרימן :

אמא רבקה

 

אמא,  הבת הבכורה לבית פרימן, נולדה בבאלטה, ב-1895 . היא למדה בבית ספר פרטי רוסי. עברית למדה מפי מורתה יעל גורדון (בתו של א.ד. גורדון).   ב-1904 עלתה עם אביה מרדכי לארץ . תחילה התגוררו ביפו, שם למדה בבית-הספר לבנות, אולם כעבור זמן קצר עקרו לבן-שמן ואז הגיעו אמא חוה ושלושת הילדים שרה, רחל ופנחס, מאוקראינה.

נפתלי רחמן עם שלושה מילדיו 
מימין :מירלה חיימקה  ושלומית.
מתוך הספר "משפחת האדמה"

 כשנוסדה קרית-ספר על –ידי ישראל בלקינד למדה רבקה בבית הספר וגם אצל מורתה יעל שעלתה אף היא  ( עם אביה א.ד.גורדון)  עוד בטרם בגרה עבדה כפועלת בחווה.    חרף גילה הצעיר  היתה רפתנית מצטיינת ועבדה עם מרים ברץ, זלמן רבר ואחרים.  בשנת 1914  נישאה לנפתלי רחמן ויחד המשיכו לעבוד בחווה -  עד עלותם להתישבות במושב בן-שמן שעם מייסדיו נמנו.  עד מלחמת-העצמאות היה משקם אחד המוצלחים. הם לא נרתעו מעמל ומכשלונות  שהיו מנת חלקם.   ב-1948  נאלצו בצער ובכאב לנטוש את משקם, שבמשך השנה האחרונה הלך ונחרב לעיניהם, ואין מושיע.   עמל חייהם ירד לטמיון,  השדות נשרפו, הפרות בחלקן מתו מצמא ומרעב.  וכך עברו לרחובות עם שארית הפלטה של משקם המפואר.   הם מצאו חצר עם רפת לשכן בהן  את הפרות והפרדות. הם לא בחלו להתגורר בצריף, העיקר  שיוכלו להמשיך בחקלאות.  רבקה גידלה  ירקות ונפתלי טיפל בפרות.   אולם התקווה לחזור לבן-שמן נגוזה  והם נאלצו להשלים עם הברירה היחידה להישאר ברחובות.

 

אבא נפתלי רחמן

 אבא נפתלי נולד ב-1890 בקייב, אוקראינה.   בילדותו נתנסה במוראות הפוגרומים ביהודי רוסיה שפקדו גם את עיר מולדתו.   הוא למד ברוסיה בבית ספר רוסי וגם ב"חדר".



השומר נפתלי רחמן בחווה 1915

ב-1905, במלאות לו 15 שנה עלה עם אביו משה לארץ.   למרות גילו  הצעיר לא בחל בעבודה קשה , עבד בפרדסים בפתח-תקוה, בייבוש ביצות בחדרה,  ובמשך מספר שנים אצל משפחת פינברג במשקה בחדרה, שם חלה בקדחת צהובה שהפילה חללים רבים.   הוא נאלץ לעזוב, וב-1910 הגיע אל החווה החקלאית בבן-שמן. מאז נקשרו חייו וגורלו עם גורל המקום. בחווה רכש  את הכשרתו החקלאית ונתקרב אל אבותיה הרוחניים   של תנועת העבודה העברית, א. ד. גורדון,    ברל כצנלסון ויצחק וולקני.    הוא נשא לאשה את רבקה בת מרדכי פרימן, מחלוצי המתיישבים  במקום.  והיה שומר, פלח  ומומחה לגידול סוסים בחווה.     מן החווה פנה אל המשק החקלאי העצמי במושב בן-שמן , שעם מייסדיו נמנה. כל מה שלמד בחווה יישם, לימים, במשקו אשר במושב. ארבעים שנה שמר אמונים לבן-שמן ולא נטש את המקום רף התלאות והמאורעות שהיו מנת חלקו של היישוב המבודד הזה.   "בית אין עוזבים ואדמה אין נוטשים", אמר.  רק עם פינוי  המקום ממתיישביו בפרוץ מלחמת העצמאות, נאלצו הוא ורעייתו רבקה לעזוב את ביתם ולעבור לרחובות בתקווה שעוד יחזרו.  ברחובות המשיך להתפרנס מארבע פרות ושתי פרדות ששרדו לו מכל המשק המפואר. אולם, לא קל היה להמשיך ללא אדמה.   עד לפטירתו קיווה שעוד יחזור לבן-שמן. 

בשנת 1972  נפטר והוא בן 83.    על פי משאלתו הובא למנוחות ביער בן-שמן, אל מול ביתו.

שלומית ראובני לבית רחמן ליד הקברים של בני משפחתה.  צילום: יהודית גרעין-כל

 

זלמן ראובני

בספר המשפחתי  של משפחת פרימן, כותבת שלומית על בעלה זלמן ראובני.    זלמן ראובני  השתלב בדור הצעירים של מושב בן-שמן,  היה אדם מיוחד מלא  מרץ וחיים,  פציעתו  הקשה קטעה את חלומו להיות חקלאי.   נביא כאן את דבריה של שלומית כלשונם (משפחת האדמה עמ' 38):

זלמן ראובני במושב בן שמן

בשנת 1936 הגיע למושב בן-שמן בחור צעיר (בעלי לעתיד) מתל-אביב, לאחר שעזב את קיבוץ יגור, זלמן ראובני שמו,  הוא נולד ב1915 בעיירה טבריג שבליטא , למד בחדר  מגיל ארבע, ובישיבת פוניבז' נודע כעילוי (בגיל 17 עמד  לקבל סמיכות לרבנות). כשעמד לסיים את הישיבה     "הציץ ונפגע" , ומצא את דרכו אל "החלוץ"; היה בהכשרה מטעם "החלוץ" ובשנת 1932 , והוא אז כבן 17 עלה ארצה והצטרף לקיבוץ יגור. מטעם הקיבוץ עבד בנמל חיפה, במחצבות מגדל צדק,  ואחר-כך עבר לתל-אביב והיה בין עובדי נמל תל-אביב, משם הגיע למושב בן-שמן.   תחילה עבד כפועל חקלאי ואחר כך כממונה על הבטחון במושב,  כנוטר מטעם ממשלת בריטניה, כאיש ה"הגנה" .  עם פרוץ  מלחמת העולם השנייה היה זה מובן מאליו לזלמן שעליו להתנדב לסייע בהצלת שארית הפליטה מן השואה הנאצית.  הוא שירת בפלוגה 743 של ה"רויאל אינג'נירס" ליד יריחו, ולפני שעמד לעבור למצרים – נישאנו (ביולי 1942).   שבוע לאחר נישואינו נשלח למדבר המערבי, היה במצור בטוברוק, בבנגזי ועוד. 

עם סיום המלחמה חזר ארצה, לעבודתו הביטחונית, והיה אחראי על הבטחון במושב בן-שמן. מכאן הועבר ב-1948 לרחובות. עליו הוטל הפיקוד על משמר ביתו של הנשיא הראשון ד"ר חיים וייצמן. בעמדו על משמרתו נפגע מכדור שנורה על ידי כנופיה ערבית לעבר בית הנשיא. פציעתו גרמה לו שיתוק ונכות במאה אחוזים.  וכשיצא מבית-החולים, מרותק לעגלת נכים, הוענק לו התואר: "נכה מלחמת השחרור".  אולם לא איש כזלמן ישלים עם מר גורלו. חרף נכותו הקשה עשה מאמצים להשתלב בעבודה ומיאן להפוך למקרה סעד.  נגוז חלומו להיות חקלאי ולחיות בכפר. עד מהרה הבין שיש לעשות במהירות מה שאפשר כדי שלא להישבר. וכך ישב ולמד בשקידה במשך מספר חודשים  פקידות.  הוא נתקבל לעבוד במשרד הרפואי בבית-החולים קפלן, שבו עבד כ-15 שנים, עד ליום פטירתו ב-13.12.1968 למרות מצב בריאותו, שהלך והחמיר, והתקפי הלב שפקדו אותו  במשך שנות עבודתו, לא נרתע ולא הרפה מעבודתו שהייתה לו סם-חיים.

 

חימקה רחמן ומיכל עם בוקי הקטנה. 

 

בנות המושב בשנות הארבעים למטה יושבות : רינה דוברוב - רזין, שלומית רחמן-ראובני.
עומדות יעל דוברוב בן-אסא במדי הצבא הבריטי וחנה  רחמן - רייפן.  התמונה מתוך האלבום של יעל בן-אסא (דוברוב)

מירל'ה רחמן.  התמונה מתוך האלבום של יעל בן-אסא דוברוב.