משפחת בלסקי

משפחת בלסקי

ההורים המייסדים:

קונה ומנדל בלסקי בשנת 1923 . התמונה עם הקדשה מקונה בלסקי מן האלבום של זאבה לוין-יוסלביץ

מנחם מנדל בלסקי : נולד ב –1868 באוקראינה. עלה לארץ ב- 1914 . נפטר בשנת תשי"ב 1952 ונקבר בבית-הקברות ביער בן-שמן.

קונה בלסקי: נולדה ב-1879 בפולטבה. עלתה לארץ ב-1914. ונפטרה בדגניה.

כותב ומספר הנכד רמי בן-יוסף בנם של חנה (לבית בלסקי) ויצחק בן-יוסף. הדברים לוקטו מן הזיכרון ומסיפורים ששמע רמי מסבתא וסבא, מאמא והדודים:

סבא וסבתא מתחתנים ועולים לארץ ישראל

ברוסיה, יהודים לא ששו לשרת בצבא הצאר ניקולאי , ועשו ככל יכולתם להשתמט מן השירות בצבא. כדי שכעס השלטון הרוסי לא יפגע בכל היהודים, החלו לחטוף נערים ואף ילדים קטנים לשירות הצבאי. החטופים הורחקו לפאתי סיביר. את הקטנים מסרו לכפריים, אצלם עבדו כעבדים ואף נאלצו להתנצר. כגמול על הטיפול המסור גויסו בהגיעם לגיל 18, ל-25 שנות שרות בצבא הצאר. אלה שזכו להשתחרר, קיבלו פנסיה עלובה לשארית חייהם.

סבנו ר' מנחם מנדל בלסקי, שנולד בשנת תר"ל (1870) למשפחת טוחנים במחוז פולטבה שבאוקראינה, נחטף למזלו בגיל – 17, לכן גויס מיד לשירות צבאי מקוצר לתקופה של 10 שנים בלבד. לאחר חמש שנים קיבל חופשה אחת לשלושה שבועות. שבוע היטלטל בדרכו הביתה, לאחר שבוע של שהייה בבית, יצא שוב למסע של שבוע אל המחנה בסיביר. בגיל 27 שוחרר וחזר לביתו. כל חבריו כבר היו נשואים ואבות לילדים. לכן פנתה משפחתו לשדכן, שמצא לו כלה את סבתנו קונה (על שם סבה אלקנא), ממשפחת ימפולסקי, היא לא הצטיינה ביופייה ולכן נותרה "רווקה מזדקנת" עד גיל 17, לעומת חברותיה הנאות ממנה שנישאו בנות 13-14 וכבר היו אמהות. כיוון שהייתה נערה חכמה וחרוצה, ובת למשפחה אמידה וטובה, התקבל השידוך והזוג הטרי התמקם בפולטבה.

שם נולדו להם 3 בנים: גרשון, אהרון, ויונה. ושתי בנות: עליזה וחנה. מנדל עבד עם שאר אחיו בתחנת הקמח הגדולה והמודרנית, שהייתה יחידה בכל המחוז, והונעה בכוח הקיטור. מצבם הכלכלי היה מבוסס. הם גרו בבית גדול עם משרתות ואומנות לילדיהם.

בשנת בר-המצווה של בכורם גרשון, הוצג בעיירה סרט פרסומת לקרן-הקיימת בו הראו את ראשית המפעל החלוצי בארץ ישראל. המראה של החלוצים האוכלים פירות מתנובת אדמתם, ומלקקים דבש שרדו מכוורותיהם, הלהיב את רוח בני הזוג. הם לקחו את חמשת ילדיהם, (חנה הקטנה הייתה בת 3) , ובשנת 1913 נסעו כתיירים לארץ-ישראל.

מנדל (שכבר היה בן 43), כל-כך התלהב מהחלוצים, שהודיע לקונה אשתו: אני נשאר כאן! לטענתה שבארץ השוממה הזאת, שיש בה רק חולות וערבים, אין תנאים שמתאימים לגידול ילדים, הציע לה מנדל שתחזור עם הילדים לרוסיה עד שיגדלו. בינתיים הוא יקנה אדמה ויתבסס כחקלאי, ואז היא עם הילדים שיגדלו בינתיים, יעלו ויבואו אל הנחלה המוכנה. קונה לא קיבלה את הצעתו: "לא אשוב לרוסיה בלעדיך" אמרה לו. המשפחה נשארה והצטרפה לחלוצים מקימי המפעל הציוני.

על דרכם בארץ כותב אחד הבנים בספר העלייה השניה, כרך ו':

עתה מתחילות התלאות . בהגיעם לחוף יפו השתכנו במלון "חיים ברוך". אבא הצטייד עוד ברוסיה עם מכתב אל משפחת ליפשיץ המתגוררת בראשון לציון. הוא בא לשם להתייעץ עם בני משפחה זו וכעבור יומיים עברה המשפחה לראשון לציון.

אבא החל בקטיף השקדים, גרשון, הבן הצעיר, עבד בקילופם וכך שירכו דרכם מדי בוקר לבאר-יעקב. שאר הילדים למדו בבית הספר המקומי. על הילדים עברה תקופה של הסתגלות לקשיי המקום עם הקדחת ומחלת העיניים הקשה שהצמידה אותם למיטתם.

בו בזמן פנה אבא "למשרד הארץ ישראלי" בבקשה להפנות אותו ואת משפחתו לסידור קבע בישוב חקלאי. וכך עברה המשפחה לחולדה – חוות הפועלים דאז. הפועלים מינו את אמא, קונה בלסקי, כמנהלת משקם, והיא אפתה עבורם לחם. אבא עבד כאחד מהם וכן גם גרשון, צעיר הבנים.

משפרצה מלחמת העולם הראשונה על כל תלאותיה לא פסחה מחלת הטיפוס גם עליהם. גרשון היה חולה קשה, ורופא אין במקום, והנסיעה מדי יום לעקרון או לראשון הפכה להיות מסוכנת יותר ויותר. התורכים ששלטו אז בארץ החרימו את בהמות העבודה ונטלו כל אשר נקרה להם בדרכם. אבא החליט להסיע את גרשון הנמק במחלתו, לבית החולים בירושלים. בעגלה רתמה לזוג סוסים, בכניסה העירה תפשו את אבא לעבודה בכביש. לאחר תחבולות שונות עלה בידו להתחמק. גרשון החלים וחזר לחולדה.

שני הבנים הצעירים למדו בעקרון. כאשר הדרכים שובשו ע"י החיילים התורכים שארבו לכל כלי-רכב ושדדו את בהמות ההובלה, הוחזרו הילדים הביתה – לחולדה. הרעב בערי הארץ היה קשה ותלמידי "הגימנסיה הרצליה" לימדו את ילדי בלסקי תמורת אוכל, דירה וכביסה. בין המורים היו: שמואל ברקאי, י.ח. ברנר, ואקסלרוד.

ארבע שנות המלחמה עברו על המשפחה בחולדה. ועם סיום המלחמה הועברה המשפחה לחוות בן-שמן. הבנים שגדלו עבדו בחקלאות ובשמירה, וכאן נוסד המושב הקטן שמנה שתים-עשרה משפחות. על גבעה במרחק עשר דקות הליכה מן החווה עמדו ששה בתי "בצלאל" (בהם שכנו לפני כן משפחות תימניות אשר יצרו דברי-חן, כעין שלוחת "בצלאל" מירושלים).

שנים רבות גרו שתי משפחות בבית-אבן אחד עד אשר הוסיפו ובנו שש המשפחות הנוספות בתים נפרדים. קשים היו החיים והעבודה מפרכת. אחת לחודש בא אחד מעובדי "המשביר" לחלק מצרכים חיוניים כמו שמן וסוכר למתיישבים.