משפחת וייץ
ההורים המייסדים
משפחת וייץ מימין: האם שרה, חנוך, הבת הבכורה נעמי, האב דוד, והבן אברהם. |
דוד וייץ - נולד בווהלין בשנת 1892 עלה לארץ בשנת 1925
והגיע לבן-שמן באותה שנה בהמלצת יוסף וייץ כיערן ושומר היער. (משפחת וייץ הייתה משפחת יערנים בפולין). דוד
נפטר בשנת 1966 בהיותו בן 74.
שרה וייץ - לבית גולדסברג,
נולדה בווהלין בשנת 1891. השניים נישאו בפולין והגיעו לארץ נשואים עם
שלושת הילדים. שרה נפטרה בשנת 1957 בגיל
65.
הדרך לבן שמן - חנוך וייץ מספר:
ההורים הגיעו לארץ
ממניעים ציוניים, הם דיברו עברית, למדו כבר בפולין את השפה העברית. הם עלו לארץ באנייה עם סרטיפיקטים. בארץ כבר היו כמה בני משפחה: שלוש אחיות ואח
וגם אמא של אבא היו בארץ כבר כמה שנים.
המשפחה הגיעה
לבן-שמן בשנת 1925. אבי, דוד, קיבל את
הפיקוח על יער בן-שמן, וגם שימש כשומר היער.
תחילה גרה המשפחה ביער, שם היה בית של שומר היער. בית קטן, עם שירותים
בחוץ. היה מסוכן מדי לגור ביער לבד ולכן החליטו להעביר את הבית מהיער לאזור פחות
מסוכן. אבי התיידד עם משפחת הורביץ. הוא ראה בזלמן הורביץ אדם חושב, הגון וישר. זלמן
הורוביץ אמר לאבי: "אם נותנים לך בית רחוק ממתחם המושב, תיקח, יותר טוב לחיות
רחוק מן הביצה". אבי רצה להיות גם
מושבניק. לעבד את האדמה. במושב לא היה
מקום לבנות בית נוסף עם חצר. לבסוף מצאו
פתרון. את הבית של השומר ביער העבירו לבן-שמן ליד החצר הפנימית של כפר הנוער. ליד
החומה של כפר הנוער. הבית היה קטן מאוד.
חדר אחד, מטבחון ומרפסת וגם חדר אוכל קטן. השירותים היו בחוץ. בתחילה הציעו לו 60
דונם אדמה, משטחי המתיישבים במושב. לבסוף הוא קיבל 30 דונם בלבד. הוא הסתפק
בכך. לשטח שלו היה יתרון בכך שהשטח היה
רצוף ליד הבית יחידה אחת של 30 דונם אדמה.
משפחת וייץ התקבלה להיות חברה במושב למרות המגורים מחוץ למושב.
למגורים בשטח שהיה
רחוק מן המושב היו צדדים שליליים וחיוביים.
מבחינתי הרוב היה חיובי. כפר הנוער שנוסד כשנתיים לאחר שהגענו לבן-שמן,
בשנת 1927, היה מקום מיוחד בנוף של ארץ-ישראל באותן שנים. המוסד הזה הנחיל ערכים לבני הנוער, במקום
התקיימו סמינריונים, הרצאות, פסטיבלים, ואני גרתי מאוד קרוב לכפר הנוער. אם יש לי
גישה למוסיקה קלאסית, זה הודות לכפר הנוער. אם יש לי אהבה לתיאטרון גם היא קשורה
לשנות החינוך שלי בכפר הנוער. שם רכשתי
ידע, וערכי יסוד חשובים.
חנוך וייץ עם ילדי בן-שמן בני גילו - מאלבומו של חנוך. מוזמנים לשלוח לי זיהוי של הילדים. |
מצד שני הייתי שייך
מבחינה חברתית וכלכלית למושב בן-שמן.
במושב לא ראו את זה בעין יפה, ההליכה שלי לכפר-הנוער. הסתכלו עלי כמו
בוגד. אני למדתי במושב בשנים הראשונות. כילד המרחק מן הבית שלי למושב היה בעייתי. ביה
קל ללכת לשם בבוקר, אבל בלילה לחזור היה בעייתי. אני ממש בכיתי, היו לי בעיות עם
המרחק הזה. כשרציתי ללכת לשחק במושב אחר-הצהריים הייתה לי בעיה. השטח שבין כפר הנוער והמושב היה חשוף לעתים
יכלו לירות מן הכפרים השכנים וזה היה מסוכן.
ליד הבית שלי היה מגרש הספורט של בית-הספר. ראיתי את החבר'ה של כפר הנוער
משחקים. התיידדתי עם אחד הבחורים, ישראל
גרמן, והוא צירף אותי למשחקים עם חבריו מכפר-הנוער. למושב הייתי הולך לשחק בשבת. אני זוכר שהחברים במושב ממש כעסו עליי הם לא
הבינו את הקשיים שלי. כשהתבגרתי נפתרה הבעיה. כי גם צעירי המושב
התחילו ללמוד בכפר הנוער.
חנוך וייץ ודוביק הורביץ במדים מצטלמים ביער - שנות הארבעים |
אני לא עזבתי את המקום מעולם, אחרי מלחמת השחרור הבנתי באיזו סכנה היינו כל השנים. לי היה ברור שאני נשאר במקום גם אם המושב מתפרק. שמעון גרעין-כל ומאיריק פרידמן חזרו לעבד חלק מן השדות שהיו זרועים בחיטה. הם ישנו אצלנו בבית בימים הללו, שאחרי מלחמת השחרור, כחודש ימים. הם השתמשו בטרקטור הישן של המושב, אותו הפעיל המכונאי מוטקה בן-יעקב.
שמעון ומאיריק עברו
למושב בני-עטרות בוילהלמה. אני נשארתי עם שרק'ה בביתנו בכפר הנוער בן-שמן. בשלב
הראשון אדמות בן-שמן היו נטושות ואני ואהרונצ'יק פרימן התחלנו לעבד אותן. כל פעם חתכו מן השטחים והעבירו לכפר-הנוער
ולמושב בן-שמן החדש. בסופו של דבר נשארו לי חלק מן האדמות של משפחתי לעיבוד
חקלאי.
חתונת הזהב של חנוך ושרקה, תושבי כפר הנוער בן-שמן עד ימינו אלה. חנוך המשיך להיות חקלאי בבן-שמן. שרק'ה אשתו עבדה כמורה בכפר הנוער בן-שמן שנים רבות. |
ביער בן-שמן מימין חנוך וייץ יצחק רזין ואריק דוברוב במפגש של משפחת דוברוב ביער הראשון ליד בית הקברות פסח 2010 |
מענין מאוד.תודה
השבמחקחשבתי ששרק'ה וייץ חיה עד היום ..
השבמחקחיה ובועטת ברוך השם
מחק